1.4.66
דודיק התחתן. יום בהיר אחד הוא מצא את כל שנות רווקותו ארוזים יפה יפה במזוודה מלאה זיכרונות. מהם טובים, מהם עצובים. מהם מלאי בדידות מעיקה, ומהם מלאים באיזו חירות שאין למעלה ממנה – אך בעיקר היו באותה מזוודת-זיכרונות, עטופה וקשורה היטב, געגועים עזים לאדם קרוב באמת. לאישה. לאישה קטנה שלא היה לה משלה דבר ותהיה כול כולה שלו. שתהיה תמיד עמו. שחיוכה ירחף בין כתלי ביתו – שיילך אחריו לעבודתו ויצפה לו בשובו הביתה.
אישה שתתלה עיניה בו בציפיה, שתביט אליו מלמטה למעלה. שתהא שברירית, תמימה, הססנית וקצת חלשה. אחת, שתישען שליו והוא יהיה לה גב. הוא יהיה אדם והיא תהיה חוה. צלע מצלעותיו. מותר לה שיהיה לה מקצוע. שולי. כתבנית, אולי מורה...
אך! הנשים הללו. הקרייריסטיות הללו, בנות זמננו. כאלה עצמאיות, חזקות, בוטחות בעצמן. הן יודעות הכול. להרוויח את לחמן, לנהוג במכוניות, להביע דעות, לחזר אחרי גברים, לנסוע בעולם, להזמין ארוחות במסעדות. הכול.
טפוי.
לידן מרגיש עצמו הגבר, לא אדם, אלא – אלא מה?!
טפוי.
הוא לא יודע בדיוק מה. הוא אך ידע שככל שהאישה עצמאית יותר, הולך הוא ומתפעט. מכרכר סביבה כמו סביבון של חנוכה, סביב מנורה בעלת שמונה קנים. והוא אינו רוצה להיות סביבון. הוא רוצה להיות הבעל.
"לאישה-מן-העולם", כמו שאומרים, מה הוא כבר יכול להציע? ואילו לאישה קטנה יכול הוא להציע עולם ומלואו. הכול יהיה לה חדש. ואיזה עונג הוא זה "לתת". לתת מראות חדשים, לתת חוויות חדשות. לגלות כל דבר מבראשית. להרגיש את עיניה המעריצות לבקיאותו ב"איך וכיצד".
לא לשווא היה רווק שנים רבות. כל ניסיונו יגיש לה, כשי. לא בבת אחת. אט-אט. ילמד אותה את העונג שבטיול ברחוב של שבת. את הקסם שיש במקומות ראווה, את ההילה שבסוב שולחן במסעדה, שיכולה להיות שמעולם לא היתה כאשר היה יושב במסעדה לבדו, לפני צלחת ריקה אם מלאה, כבת לוויה – או אפילו עם אחת "החתיכות" של הרווקיה העירונית. ואותה אכילה, לא חג היה בה ולא שמחה.
ואילו עם אשתו הקטנה... ואיזה חג זה יהיה כאשר יביא למסעדה היפה את אשתו, בפעם הראשונה והמלצר היודע שמצפה לו, מאורח קבע שלהם, אחד מרווקי העיר המקצועיים, "טיפ" שמן – איך יקבלהו... הא!
וכך, משתמו ימי המשתה והוא חזר עם אשתו הצעירה לעירו – שם את פעמיו לאחד ממבצרי הרווקות שלו.
"לאן אנו הולכים," אמרה האישה הקטנה ושילבה יד שברירית בתוך ידו.
"תראי יקירתי – המתיק סוד עם עצמו – תראי..."
ואכן – גם הוא עצמו היה נדהם ונפעם מקבלת הפנים הבלתי רגילה לה זכו, וקומתו כמו גבהה בראש שלם.
המסעדה סאנה. היה זה במוצאי שבת. עוד מבחוץ נשמעה המולה חגיגית. חברת השפע, חולת האולקוס ונידונת-הדיאטה-מרוב-טובה, עסקה בזלילה ראוותנית ורעבתנית. רעב דורות נשקף מן הידיים התאבות, מן העיניים החומדות, מן הכרסים ההרים, והבגדים השבעים! אלה שישבו, ישבו כמו מנצחים ששעתם דוחקת. נחפזים – כמו לרכבת העומדת להפליג, הנה הנה. ואלה שעמדו וציפו לשולחן, הביטו בעיני "נו-די כבר!" ישר לתוך פיותיהם...
לא היה שולחן פנוי ולא היה אפילו שרפרף פנוי – ואך נכנס דודיק עם אשתו-מקרוב, ובעל הבית, בכבודו ובעצמו, קפץ מאחרי הקופה, הסיט כיסא לכאן ושולחן לשם - וכבר ערוך לפניהם שולחן מרכזי, וכיסאות שניים, וכבר פרושה עליו מפה טריה ריחנית ומעומלנת היטב, וכבר עומד עליהם מלצר ועוד מלצר ורב המלצרים רושם בפנקס את המאכלים שיאכלו – זאת אין הוא מייעץ ועל זה הוא ממליץ במיוחד – וכל העיניים של הזוללים כבר ושל המצפים לזלילה נתלות בהם בקנאה – וטוב לו לדודיק. והוא מביט אל אשתו הקטנה שלחייה סמקו – והיה מוכן ליפול לרגליה ולנשקן. על שנתנה לו שעה נפלאה זו. על שהיא רואה אותו בגדולתו.
ומשתם תור ההזמנות – הופיע בקבוק יין צרפתי משובח.
דודיק רצה לומר שלא הזמין – אלא שהמלצר הקדים אותו והכריז ברוב חשיבות:
"בקבוק זה הוא כי כבוד גדול הוא לבעל הבית לארח את המחנכת של בנו..."