13.3.70
יבורך השם יום יום
היינו בדרכנו לנמל לוד, להקביל פני ידידים משותפים, וידידי, העליז תמיד, מדוכא מאוד.
"מה קרה," שאלתיו. "אבדו כל ספינותיך?"
"הספינות שלי לא אבדו," הבטיח. "אני כואב את עניין הולנדר."
"הולנדר?"
"נו, כן. הרמן הולנדר, ידיד שלי. יהודי טוב ואיש עסקים מבריק, בעל קונצרן גדול שחובק חברת השקעות, מפעלי תעשייה רשת של חנויות נעלים 'אב-נעל' – התמוטט. אתמול היה זה אחד היהודים העשירים במדינה, פיגורה בכלכלה שלנו – והיום מונה כבר כונס נכסים לכל רכושו."
אני מכיר ומוקיר את היהודי הזה עוד מארצות הברית. הוא חיסל את כל עסקיו בארה"ב, והקים כאן אימפריה פיננסית. הוא בעל מוח חריף, הגון במסחר, אנשים סמכו עליו – ואם הוא התמוטט הגיע סוף העולם.
מדובר פה באדם שהיה מנהל כללי של משרד המסחר והתעשיה, שהוא יו"ר ועדת הכספים של הסוכנות, סגן יו"ר ועד המנהלים של אוניברסיטת בר-אילן והרבה מוסדות אחרים. מדובר פה בבן לאחת המשפחות היהודיות המפורסמות בעולם המסחר...
*
זה היה בבוקרו של יום שלישי בשבוע שעבר. בצהריים כבר הודיעו על התמוטטותו של הולנדר ועל כך שהולנדר ביקש ארכה של 45 יום בהם ינסה למנוע את השואה.
שבוע לאחר מכן, כלומר – כאשר למר הולנדר נותרו עוד 38 ימים לפעולה עצמית, ובתום אותם 38 יום יוכלו הכונסים אפילו למכור נכסים – הלכתי לראיין את האיש.
*
משרד באחד הבניינים הישנים של תל אביב. שום פאר ושום הדר. יש טלפרינטר ומכונת צילום; ומזכירות – לא כמו אצל איל-הון... בחדרו של מר הולנדר תצלום גדול של אביו, דמות המזכירה את הרצל, שולחן כתיבה גדול וכהה, על הכוננית בצד סנדוויץ' שהתייבש קצת, בקבוק קוניאק ושני בקבוקים גדולים של סודה. מר הולנדר מעשן סיגר קטן-מידות ומציע לי אחד כפיצויים על כך שאין לו סיגריות בחדר. "הם טובים, הסיגרים האלה. אפילו יותר טובים מן ההולנדים. מייצרים אותם בצפת."
הוא אינו נותן עכשיו ראיונות. אבל מילא. כיוון שאני כאן "שאלי בתי."
הוא יליד גרמניה. אביו ואבי אביו התחילו במסחר הזה, בשלחין – חומר גלם לבורסקאו. הוא משער שמשפחתו למעשה משפחה ספרדית היא. כהנים הם ושמם ודאי היה כהן. כאשר הגיעו לגרמניה, לפני שלושה דורות, באו לשם מהולנד – ומכאן השם הולנדר.
*
את "האוניברסיטה שלו" עשה אצל אביו. אמנם למד תחילה בישיבה, אבל מגיל שבע-עשרה הוא עבד עם אביו ובגיל תשע-עשרה נשלח לנהל את החברה של אביו בארה"ב. (מגיל 25 היה נשיא המזרחי בארה"ב).
לאמריקה הגיע בשנת 1931, לפני היטלר. בשנת 1934 הקמנו את מה שקוראים שם "הרמן הולנדר אינקורפורייטד" ובה היו כבר שותפים גם חלק מן העובדים והחברה פשטה על פני "העולם כולו". לבואנוס איירס, קנדה, ניו זילנד, רודזיה, צרפת, בריסל, לונדון ועוד ועוד. היתה זו אחת החברות הגדולות ביותר בעולם במקצוע הבורסקאות.
החברה קנתה עורות גלם באפריקה ודרום אמריקה, צפון אמריקה, חלק מכרה בצורה גלמית, לחלק אחר, כמו עור צבי, למשל - דאגה למכור כבר בצורה מעובדת.
"האם סחרתם גם בעור חזיר?"
"על פי ההלכה זה מותר. אסור לאכול. לסחור ולעבד מותר. מותר גם לנצל את השיער למברשות וכד'."
"לולא היה מותר על פי ההלכה, ההייתם עוסקים בזה?"
"חלילה."
"האם היתה זו חברה יהודית?"
"לאו דווקא. אחדים מבין השותפים לא היו יהודים, אבל השבת כובדה בקפידה. בכל החברות שלנו ובכל העולם."
"מתי באת לישראל?"
*
בשנת 1948. הצבעתי באסיפה המכוננת כחבר הוועד הפועל הציוני. הייתי מנכ"ל משרד מסחר ותעשיה עם פרץ ברנשטיין ועם יעקב גרי, בתור שרים. אחרי כן ייסדתי את חברת ההשקעות שלי, הקמתי מפעלי תעשיה ושוב לא רציתי ללכת מכאן. וגם הילדים שלי לא היו זזים. שלושה ילדים ושמונה נכדים פלוס, יש לי עכשיו. בשנת 1956 ניתקתי את הקשרים עם החברות בחו"ל והשקעתי את עצמי במפעלים בישראל ובעבודה ציבורית כאן.
מר הולנדר, אני מבקשת שלא תקבל זאת כפגיעה אישית. אני מבינה, שאיש עסקים בקנה מידה גדול, הוא כעין וירטואוז שנולד לגדולות. הוא בעל פנטזיה שקשה לה לבוסס בבוץ המציאות. וע"כ כאשר למדינה אין כנפי דמיון לעוף ביחד עם החולם, מתמוטטים. ובכל זאת, איך קרה, שאיש עסקים כמוך הגיע עד הלום ומהיום למחר?
"זה לא בא בבת אחת. הבעיות שיש לנו היום הן בעיות שהממשלה ידעה עליהן הרבה שנים."
אתה רוצה לומר שכפו עליך לקנות את מפעל "דרמה", למשל?
איש לא כפה ואיש לא פיתה אותי לקנות. העניין הוא פשוט. אם יש צורך לגלגל גירעונות בשערי הרבית הנהוגים בארץ, ובצמצום אשראי (שאגב, הוא מקביל לצמצום בכל העולם) אז מגיעה נקודה שהפרט אינו מסוגל לקחת על עצמו את האחריות לבד. החברה שלי לא היתה קשורה לא לאיזה בנק, לא להסתדרות, לא לממשלה, לא לחברות השקעות של בנקים.
*
מר הולנדר, בדרך כלל, כאשר נודע בציבור כי מישהו פשט את הרגל, התמוטט מבחינה כלכלית וכד' – מלווה תמיד העניין בהרבה מרירות, בסקנדלים, בעיוות אנשים קטנים, בשביתות עובדים – במקרה שלך שקט ושלווה. ואפילו סימפטיה מסוימת קיימת עם "הביג-בוס".
משום שאיש לא יסבול מן ההתמוטטות הזאת מלבדי. חברת ההשקעה שלנו היא חברת האם ו-90% ממנה אנוכי ו-10% שתי חברות זרות. גדולות. אין משקיעים קטנים. במטבע זר, במחירים רשמיים של הדולר. עשינו המרה ללירות כדי לקנות את המפעלים. התחלתי להמיר ב-26 אגורות לדולר, אחרי כן אחד על אחד, אחרי-כן, אחד ללירה שמונים; ואחרי זה שלוש לירות לדולר – שלוש וחצי. זה כבר מספיק כדי להפסיד הרבה כסף...
עם הממשלה התחלתי לטפל בנושא משנת 1966 לא פשוט. ועם הממשלה הזאת – תיכף אחרי שקמה. לבסוף מוכרח היה העניין לצאת החוצה. כל עניין כונסי הנכסים היה מוסכם מראש.
אני שילמתי שלושה מיליון לירות לבנקים שהיו בגירעונות עם בנק ישראל, והגדלתי את הייצור במפעלים שלי בשני מיליון לירות – אז חסרו לי חמישה מיליון.
– "אתה רוצה לומר שלוא ניתנה לך הלוואה של חמישה מיליון היית מסתדר? הממ... לוא היתה זו חברה הסתדרותית כבר היו מוצאים את הדרך" (אני).
*
אני לא רוצה להוציא דיבה על עם ישראל. אני אומר שהאחריות לבעיות שלי היא שלי. אני אחראי להן. בשביל כל מה שהיה ובשביל מה שיהיה. אפילו אני יודע שבהרבה מקרים מקבילים, עם משקיעי חוץ, ידעו אנשי הממשלה לעשות סידורים הרבה יותר אלגנטיים ודיסקרטיים ולא צריך היה להגיע לחילול שם.
"בינינו, מר הולנדר, האינך סבור שקשה לעבוד בישראל, שקיימת כאן נטייה להיטיב עם מפעלים ציבוריים, עם קואופרטיבים, ולקפח את היזמה הפרטית. אנשי עסקים טוענים שנדחים כאן בהלוך ושוב, שהביורוקרטיה אוכלת מפעלים..."
– "כאן לא יותר גרוע מכל ארץ אחרת. יש בעיה שישראל היא ארץ קטנטונת ופחות מדי יציבות במדיניות הכלכלית. שאנחנו תלויים ברוחות מכל העולם ולא בעלי-בתים על גורלנו, לא רק בעניינים מדיניים ואסטרטגיים אבל גם בעניינים כלכליים. וזה מקשה מאוד.
– "ומה ביחס לבירוקרטיה, וסחבת?"
– "יש ביורוקרטיה יותר מדי. אבל יש בירוקרטיה יותר מדי בכל העולם. אבל מילה היא מילה כמו בכל מקום אחר. ואפשר לומר אני אותו ציוני כמו שהייתי בגיל עשרים וחמש.
*
ישבתי לפני מר הולנדר ש"נותרו לו" 38 ימים בלבד להצלת האימפריה שלו, והוא היה הרבה יותר רגוע ממני. האם רק למראית עין?
היכן לוקחים את החיוך המנומס הזה, את הכוח לשמור "פאסון" ולהיות אדון עם הרבה פנאי, אפילו בשעה כזאת? סיפרו לי עוד, בטרם הלכתי לראותו, שהוא איש חולה מאוד ועומד לפני ניתוח. ובכל זאת נאבק כל כך.
גמגמתי את השאלה.
הוא צחק.
"אני לא עומד לפני שום ניתוח. נכון, עברתי ארבעה ניתוחים בסרטן. סרטן העור. לא נורא. חוץ מזה לקחתי הקרנות. אבל בעזרת השם התגברתי על הבעיות האלה ואני די חזק. אם אני עומד בפני איזה ניתוח; הרי זה ניתוח פיננסי."
"אני מאחלת לך שגם הניתוח הזה יעבור בשלום."
"כסף בא וכסף הולך. גם אבא שלי היה עשיר פעמים אחדות...
אני אעשה הכל שכל המפעלים עובדים ולא עומדים יום אחד. שהאנשים יקבלו את כל הכסף שלהם. שגם כל הבנקים מקבלים הכסף שלהם. אחרי כן אבוא לדאוג ולחשוב על עצמי ועל המשפחה שלי."
"ויבורך השם יום יום."