25.6.65
כשאוזלים אצלי נושאים לכתיבה, אני הולכת לתופרת הקטנה שלי, שם תמיד אמצא נושא, כי היא מלאה צרות; כמו ספוג רחצה משובח – במים.
יש לה יכולת ספיגה – ראויה להערצה. אולי מתוך סגפנות, אולי פשוט מתוך נסיון? לא פעם אני תמהה, איך יכול גוף קטן ורזה כזה, להכיל כל כך הרבה אסונות ולהישאר חטיבה אחת. ועוד לחייך ועוד להתל, ותמיד לצאת למלחמה על עוול ואי צדק שנעשה ל... אחרים.
"הדרך הטובה ביותר להציל עצמך היא על ידי הצלת הזולת" – בערך כה אמר זורבה היווני. האם בשל כך היא תמיד טרודה בטיפול בכל עולי העיירה שלה, שבאים אל עליית הגג שלה מכל העולם. הם מגיעים אליה, דלפונים, ללא פרוטה לפורטה. היא מלינה אותם, ובעצמה שוכבת על הרצפה, מאכילה אותם, דואגת לשיכון, לעבודה ואפילו למציאת בן-זוג.
איזו דרך מחשבה מסולפת יש לבני הדור שלנו – ובכללם כותבת טור זה. בימינו, אם מישהו מיטיב עם הזולת, מחפשים את המגיע התועלתי. איש אינו חושד שזה עניין של לב ואמונה ב"אהבת לרעך". בימינו מותר לעסוק בטובות רק לאנשי מקצוע, לעובדים סוציאליים שמקבלים משכורת בעד מעשיהם...
האחרים, כמו התופרת הקטנה שלי, זוכים לתנועת תמיהה בכתפים: "מוזר..."
התופרת הקטנה שלי היא ניצולת השואה וכבר מגיל ארבע-עשרה נודדת לבדה בעולם. היא ראתה כיצד נרצחו הוריה וכל בני משפחתה. היא חיתה בתוך בונקרים – ביערות. היא נישאה לבעל לא-יוצלח ונתגרשה. היא מגדלת שני ילדים, מטופחים כבני נסיכים – לבדה, ללא כל עזרה. היא מעניקה להם חינוך תיכון – ואיכשהו מעולם לא זכתה לתמיכה או מילגה. היא עובדת בפרך, ובאותו זמן מקיימת "לשכת עליה ועזרה סוציאלית פרטית" בביתה, ולא ייפלא, אפוא, שאין לה הרבה פנאי לעצמה ולילדיה.
היא לא הצליחה לבסס לעצמה פרנסה קבועה, וגם לא הצליחה "לארגן" רנטה הגונה מגרמניה. הלב שלה כה מלא וגדוש אהבת הזולת – עד שאין בו מקום לדאוג לקצת אהבה לעצמה...
אמרתי קודם שאין לה הרבה פנאי לילדיה. ואין זה מדויק. אין לה הרבה פנאי לבלות איתם, אבל הם כל חייה. והדאגה הממשית להם, גוזלת את מרבית ערביה ולילותיה. היא מנקה בלילות, מכבסת, מגהצת, מתקנת, מבשלת. היא בודקת בלילות את שיעוריהם, בעברית הדלה השגורה על פיה – ואפילו בשנתם ממשיכה היא לרקום את עתידם. איך זה יהיה לכשיגדל ויהיה מהנדס. חייו יהיו טובים הוא ימנה עם החברה הגבוהה. אולי ימציא משהו נפלא שיביא בטחון למדינת ישראל – אי אפשר לדעת...
ואשתו – איזו אישה נפלאה תהיה לו. הוא יתן לה כל טוב לאשתו שלו. והיא לא תצא לעבודה, לעולם. זהו תנאי בל יעבור.
והבן השני...
אבל הסיפור שלי הוא על הבן הראשון.
קשה להיות "בן של אמא" – ועוד אמא עובדת ומפרנסת. קשה להיות כל החיים אסיר תודה ואולי נמאס לו לשמוע תוכחות מורים? ואולי היה בעוכריו דמו המתבגר? אם כך ואם אחרת, הוא היה מתחמק מלימודיו – לא הלך לבית הספר "כמו שצריך" ועתים נעדר ממנו שבועות רצופים. וכשנודע העניין לאם היה מאוחר, הוא סולק מבית הספר וזהו.
הפעם כשבאתי אליה כגנבת קטנה לסחוב נושא לכתיבה היו פניה כמו גוללו באפר. לא חיוך, לא הלצה – אבן ישבה לפני.
"מה קרה?!"
"הבן.
""הלכת למנהל?"
"הלכתי."
"ומה אמר?"
"מי אמר, מה אמר. אני מתאבלת על מה שאמר. שמעי מה שאמר מנהל בית ספר עברי."
"אני אמרתי לו – אדוני המנהל. אתה צודק, הכל טוב ויפה. אבל אתה רואה אותי – אני כבר לא צעירה, ויותר משאני זקנה משנים אני זקנה מצער ומחולי. אתה יודע את כל חיי ואת תקוותי. אינך יכול להחזיר את הילד לבית הספר, אפילו לא למען אהבתה וקרבנותיה של אם. יפה. אבל, אם לא בשל כך, כאבא לילדים, עזור לי לעשות מהבן שלי בן אדם. עזור לי להוביל אותו בדרך טובה, עזור לי לתת בידיו מקצוע, עשה ניסיון אחרון – כמורה, כמחנך – עזור לי לעשות ממנו בן אדם."
"גברת" – השיב המנהל – "ואת עזרת לי לחנך את הילדים שלי..."