תקווה בצל האילנות

22.7.66
איזה פיקניק זה היה, כמאה איש, אישה וטף, ישבו בצל עצי האורן, שביערות הכרמל, והיו סועדים את לבם – במלוא מובנה של מילה זו. הלב סעד, תקווה, אף יותר מן הפה מאכלים.

הם באו מן הצפון ומן הדרום. מן הצפון הגיעו אנשי החוג מנהריה ומן הדרום – אנשי החוג מתל אביב.

אנשי תל אביב אספו את ידידיהם מן הכפרים הערביים שבמשולש; אנשי נהריה את חבריהם מן הכפרים הערביים שבגליל.

הנהריתיים הביאו מעדנים יאקים; הערביים – מאכלים מזרחיים. ישבו ואכלו בצוותא, ויש להודות שהמטבח הערבי זכה לביקוש רב, תקווה בצל האילנות – ואילו הקרנצקוכען, והפלצ'ינקות ושאר המעדנים הנהריתיים – קצת נשארו מבוישים וחיוורים בנוף הים תיכוני. נפרשו מחצלות, שטיחים ושמיכות, היו שישבו ושרו; "שבת אחים גם יחד", ו"הבאנו שלום עליכם" – אחרים האזינו לרדיו, אחרים שוחחו שיחה בטלה וכה מיטיבה. והתינוקות והטף מתרוצצים בין הרגליים; ובני הנעורים משוחחים ביניהם בישוב הדעת הנאה למבוגרים, וגם קומץ תיירים לא חסר – כמעט ימות המשיח...

רק שניים, ישבו על כיסאות. אייבי נתן – שהיה אורח הכבוד ונינה דינור האמא של התנועה הזו לקירוב לבבות ויתר הבנה בין בני הארץ – יהודים וערבים. כל יום שני בשבוע, מזה שלוש שנים, פותחים נינה דינור ובעלה, הסופר המחונן ק. צטניק, את ביתם לבאי החוג, ופגישות מעניינות וטובות נערכות שם, ובעקבותיה פתחו את דלתות בתיהם, רבים, ברחבי הארץ.

אך תמיד פתוח בית זה לכל דורש, לכל מקופח או זקוק לעידוד, עצה או הדרכה. או סתם כדי לשפוך את הלב.

נהרות של טוב שופעת נינה דינור – והיא פעילה ומפעלת ולבה ודאי גאה, שישבה בחורשה וראתה את התקווה הגדולה הזו, פורחת בצל האילנות.