17.2.61
אם כן – אמר לה – כפי שכבר אמרתי לך, היא רק תתחתן, הבת, אשיג את הגט מאשתי, ואת, יקירתי, תהיי הגברת קמפינסקי.
הגברת קמפינסקי-לעתיד-לבוא התחייכה בפנים, ואילו פניה נשארו מעוננות כפי שתמיד היו. הקרֵם שמסביב לעיניים הבריק מאוד, הגבות המרוטות והמושחרות משהו התרוממו בקשת תשושה, וזויות הפה עמקו.
אמרתי – אמר מר קמפינסקי – שיום יפה היום. נכון?
היא שתקה. ברחוב הגווע בחום צהרים פרחו נערות צבעוניות. צחות ורעננות ריחפו בצעד קל ומטופף, והיא שרכה רגליה כתועה בביצה טובענית.
שימי לב – אמר מר קמפינסקי בבהלה – כמעט ודרס אותך אוטו. על מה את חולמת?
על מה היא חולמת? בוקר-בוקר מביא החנווני לחמניות טריות, ריחניות שם אותן בתוך הסל ותולה את הסל ליד הדלת. כן, יש דברים כאלה. יום-יום, בבוקר, שותה היא קפה ריחני בחלב וטובלת בתוכן מאותן הלחמניות הטריות... ופעם בשבוע מזמין אותה חתנה לעתיד, אחד קמפינסקי, אבל צעיר, ללא קרחת וללא בת שצריכה להינשא ואחר כך ישיג גט והם יתחתנו – אלא באמת גבר, גבר שלה...
היא שלבה יד בזרועו. מילא. בזהירות הוציא ידה מתוך ידו: עוד לא – אמר – וכפי שכבר אמרתי לך...
כבר אין לי כוח ללכת – אמרה בראותה נערה צעירה מלווה למכונית אגב כרכורי-חן של גבר צעיר. ורודה היתה הנערה, מגוהצת, מפורכסת, כאילו זה עתה יצאה מבית-יוצר-הבובות.
אולי ניקח שירות – אמרה בקול קטן, מקווה.
מר קמפינסקי לא הגיב. כאילו לא שמע.
זה צדק! הנערה הוורודה, מנין היא באה? ודאי ישר מביתה היא באה. שם התרוצצה האם סביבה, גיהצה סרטים, קשרה קישורים, ויתכן, שאף את נעליה הלבנות של הבת המפונקת צחצחה לקראת הראיון של כלום, של עוד ריקוד ושל עוד ארוחת-ערב. והיא... את אמה הזקנה פיטרו היום ממטבח-התיירים, כי תיירים כבר אין, את נעליה שהביאה מפולין לא צחצחה, כיוון שלא היתה בבית משחת-נעלים. והחנווני, הס מלהזכיר שמו – הלא היא עושה הקפות של קילומטרים, כדי שלא לעבור ליד חנותו. ולאן היא הולכת עם חתנה המפוקפק לעתיד לבוא? אל חדר משרד שתריסיו מוגפים בשעת הצהרים. לאט היא עולה במדרגות. כדי שלא ירגישו בה, בראש צלול וקר ובקיבה מצטמקת ובברכיים כושלות הולכת היא אל גבר מזדקן...
אולי נסע באוטובוס?
כבר, לא כדאי. עוד מעט ונגיע לתחנה המרכזית..."
באוויר עמד ריח שזיפים. מתוך חלונות-הראוה של חנויות הפרי חייכו השזיפים אל הרחוב במיליון עיניים מפתות-חלקלקות. ועל הדוכנים של עגלות-הרוכלים התפרקדו שזיפים בשלים, מתפקעים מרוב עסיס, נרקבים משפע.
הריח היה משגע. הגברת קמפינסקי-לעתיד-לבוא אולי הרימה גבות עיניה המרטות בקשתות דרוכות. ריח השזיפים רווי הזיכרונות הרטיט את נחירי אפה. הרקיד את לבה הרפה, הדמיע את עיניה.
נו, הנה הגענו לתחנה המרכזית. שימי לב, זהו האוטובוס שלך, היש לך שנים-עשר גרוש? שימי לב. על מה את חולמת?
על מה היא חולמת.
שזיפים יפים – רמזה לו בהצביעה על הפירות הסגולים, הערוכים ראווה. כיוון שלא הגיב הוסיפה בחפזה: גם אלה על הדוכנים יפים...
שתיקה.
ממש ברגע האחרון, לפני שהציגה רגלה על מדרגת האוטו, התחייכה אליו בשובבות כלשהי מן הימים הרחוקים ההם.
אתה יודע – אמרה לו – כל כך מתחשק לי לטעום שזיף...
מוזר - השמיע מר קמפינסקי – ולי לא מתחשק כלל.
לאוטובוס נכנסה אם וילדה. הזאטוט זלל שזיף, ועסיס ריחני נזל על סנטרו.
לאט לך, תלכלך את חולצתך – הפטירה הגברת קמפינסקי-לעתיד-לבוא ומיהרה לנגב את פרצופו של הילד. ומשנכנסה לתוך האוטובוס פנימה, ליקקה בהסתר את אצבעה.