4.4.69
שערה היה ג'ינג'י, פניה היו שחומות, כפני תימניה, וקראו לה ז'אנט. כך אמרה. היתה מופיעה לעבודה בשעה שמונה בדיוק, משולהבת מן הדרך – והיתה מסתערת על עבודת הבית, בעומדה עוד בדלת. אולם, בשעה אחת ושלושים עמדה כבר שוב בדלת, תסרוקתה עשויה כלאחר יד, שפתיה מואדמות באודם בהיר, מוזר במקצת על הפנים השחומות, שכמו עוד הוסיפו לכהותם. עשוה כמעט כושית.
"אני מוכרחה לרוץ. אין לי רגע. מה שלא הספקתי לגמור היום, סליחה, אלף סליחות, אגמור מחרתיים. ואפשר לקבל אתה התשלום? חמש וחצי שעות הן..."
לא היה סיפק בידי לשוחח איתה היא היתה נכנסת לבית כרוח סערה ואני יוצאת לשאול אותה לאן היא רצה כל-כך. ואם שאלתי – לא ענתה. כרוח סערה אמרה ששמה ז'אנט, שבאה לישראל מדרום צרפת. אמרה בשני רישים צרפתיים מאוד. לא. אין לה אבא ואין לה אמא. אין לה אף אחד בעולם.
אחר כך, משהשאירה את הכלים להדחה, משום שעליה לברוח בשעה אחת ושלושים, הסבירה, שהילדים מחכים לה.
"יש לך כבר ילדים?" – תמהתי. לפי הערכתי היתה לא יותר מאשר בת שבע-עשרה.
"אף אחד לא מאמין לי" – זהרו פניה, כשם שזוהרים פני כל אישה כשחושבים שהיא צעירה. אני כבר בת תשע-עשרה."
"ויש לך גם בעל?"
"ילדים בלי בעל?! בטח שיש לי! נהג טקסי."
"והיכן הילדים כשאת בעבודה?"
"זהו. בשביל זה אני צריכה לרוץ. הילדים הם ככה: הגדול, בן הארבע הוא במעון אמהות עובדות; והקטן, בן החצי שנה, הוא במעון ויצ"ו. ואני צריכה לרוץ בין אחד לשני, בין מעון אחד שהוא בתל אביב והשני ביפו, בשביל לקחת את הילדים. עד שאני גומרת כבר שעה שלוש וחצי. את מבינה. לא יכולה לחכות. סליחה."
"ובעלך – אינו יכול לקחת אחד הילדים בטקסי?"
"בעלי היה עוזר לי הרבה. ובכלל. הוא לא מרשה לי לעבוד. אבל בדיוק עכשיו אין ברֵרה."
"מדוע?"
"כי הוא, כי הוא..." בקיצור, אחרי הרבה "כי הוא..." התברר שהבעל יושב בבית סוהר. נידון לעשרים שנות מאסר. "מסכן. לא אשם בכלל. זה היה ככה. שכבנו במיטה ואפילו כבר היינו ישנים כשדפקו בדלת מן המשטרה ולקחו אותו. אחר כך אמרו שהוא היה באשקלון והרג שם בן אדם בטקסי שלו. אני נשבעתי שהוא היה איתי במיטה. משעה שבע היינו במיטה. בחיי. ודרסו את הבן אדם הזה בשעה שמונה. איך היה יכול בעלי להרוג את הבן אדם הזה באשקלון בשעה שמונה כשבשבע כבר היינו במיטה.
"עשיתי עדות. והשופט שאל למה בשעה שבע כבר הייתם במיטה – שאל? כמו לא מאמין לי. אמרתי לו, לשופט, אדוני השופט תביט עלי ותבין. אבל איפה בן אדם כזה כמו השופט מבין בדברים כאלה והוא כבר זקן. אמר לי שאני מספרת לו את הסיפור הזה בשביל שאני רוצה לנקות את הבעל שלי. שזה אסור. שאני שותפה לרצח. כי הבן אדם הזה שנדרס באשקלון זה לא היה סתם בן אדם. זה היה חבר של בעלי, והבעל שלי היה איתו במכות קודם. בגללי. שאמרו שההוא אוהב אותי והבעל שלי קנאי והרג אותו. ובייחוד שהוא החבר הכי טוב שלו. הדם עלה לו לראש – אמרו. אפשר להבין דבר כזה – אבל לא במקרה שלנו. כי אני בדיוק הייתי הרה ובאמת, שכבתי באותו לילה עם בעלי, ואני עוד זוכרת שהילד בכה ובעלי אמר – שיבכה. ואל תרדי אליו ואני לא ארד אליו והוא שום דבר לא יקרה לו, לממזר. בואי, יה ממזרתה..."
היתה מספרת ועיניה הגדולות והעייפות נעצמות בערגה.
*
ביום הביקור בבית הסוהר היתה מסיימת את העבודה בשעה שתיים-עשרה ועתים אפילו היתה מוותרת על יום עבודה, שמעותיו היו דרושות כה לפרנוס ילדיה ולהחזקת הבית ותשלום עורך דין שאולי "יעשה ערעור" ואולי יוציא את הבעל. היתה הולכת לספר, היתה צובעת את שרשי שערה שהשחירו, היתה לובשת את היפה בשמלות, היתה מכינה חבילה גדולה של סיגריות ובקבוק משקה, ועוגות מזרחיות, וכל מיני ממולאים.
"מי ייקח היום את הילדים?"
"העובדת הסוציאלית."
יום אחד לא היה לי מזומן לשלם עבור חמש וחצי השעות, והצטרפו אליו עוד ימים, ואז הצעתי לשלם לז'אנט בצ'ק. סרבה, עבר עוד יום ושוב סרבה ולבסוף הגיע יום הביקור אצל הבעל, והיתה צריכה לכסף ונכנעה.
"מה לכתוב על הצ'ק?"
סומק עמוק עלה בלחייה. "יש טעות בפנקס הזיהוי אצלי. כתוב אצלי – מזל. מצחיק. נכון."
"מזל, מה?"
אמרה שם שלא תפסתי.
"תני את פנקס הזיהוי וארשום בדיוק. אחרת יהיו לך צרות ולא יפרעו את הצ'ק."
"אני בטח שכחתי אותו בבית, את הפנקס" – הודיעה וחיטטה בארנק המשופשף שלה כדי להרוויח זמן. מה לעשות, מה לעשות, אמרו פניה הצעירות והנפחדות. לא לתת את הפנקס, לא יהיה צ'ק. לא יהיה צ'ק. לא יהיה כסף. לא יהיה כסף, לא תהיינה מתנות לבעל. ואלוהים אחד יודע איך נראות פני בעלה האוהב כשהיא באה בידיים ריקות. אינו מבקש לדעת מניין השיגה את כל הסיגריות המשובחות, את בקבוק המשקה הטוב, את מעדני הבשר והעוגות. מניין השיגה כסף בשביל שמלה חדשה ומהודרת, כל ביקור שמלה אחרת, שתעלה את כבודו בעיני האסירים והסוהרים והעולם בו הוא חי. הבגד הוא האדם והוא בן עשירים ואשתו אלגנטית והחבילות שהוא מקבל מבית טוב באות. הוא לא סתם זבל...
הידיים רעדו ופנקס הזהות הוגש ובפנקס היה רשום מזל – ז'אנט – פטמה טאופיק אבו חסן.
*
כן – ז'אנט ערירית בעולם. אין לה אבא ואין לה אמא, אך לא משום שהם מתו עליה. היא מתה עליהם. ההורים מכרם תימנים, או מכפר תימני, ישבו ודאי שבעה עליה עת נתאסלמה ונישאה למערבי. אבל מילא. וכי ערבים אינם צריכים לחיות? וכי נערה שהתאהבה בערבי ונישאה לו ואפילו נתאסלמה בשל אהבתה, צריכה למות מרעב?
אבל אחר כך, כאשר הפרשה נסתבכה מעט, ואותה הריגה נתבררה כהאשמה ברצח, התחלתי לחפש עילה כדי לפטר את ז'אנט-מזל-פטמה. אך היא עבדה למופת, התנהגה למופת – לא זימנה לידי שום עילה שאוכל לומר לה, הנה בגלל זה וזה, ותסלחי לי, אך אני זקוקה לעובדת אחרת. עד שיום אחד תפסתיה.
*
ברחוב הסמוך לביתי גרה משפחה של גבירים נדירים. ביתם נישא וגבוה וסגור תמיד, פרט לחגים הגדולים. יום אחד שומעים קולות רמים בחצי הלילה. מן הרחוב ההוא. קולות של צהלה וטריקת דלתות של מכוניות. וציוצים של תינוקות. והדי נשיקות בשפה מוזרה שכולה סטאקטו מצחיק וגרוני. למחרת היום שומעים טפיחה של שטיחים ונשים רבות עוסקות בריענון ואיוורור ופירוק מזוודות. ובערב עולים אורות רבים ומבעד לחלונות ולדלתות הזכוכית רואים את הסלון, שכולו כורסות, מלא נשים בשביסים וגברים. אבא, סבא, סבתא, נכדים, דודים ודודות, ודודנים ודודניות. המשפחה באה מרחוק לעשות את החג בישראל.
יש ואבי המשפחה מזדמן במפגש הרחובות עם עשרות סלים ריקים, צועד במורדו, ועיניו לאחור שמא תעבור מכונית של אחד השכנים ויוכל לתפוס טרמפ לתל אביב. וכשהוא מזדמן למכונית שלי, מנענע הגביר בראשו: "ביוקר בנזין. שכנה, שכנה, לא יודעת איך להחזיק כסף. בטח מיליונרית. בשביל אוטו כזה וכל כך הרבה בנזין. צריך לדעת להחזיק הכסף. דבר טוב. דבר טוב מאוד. כסף עושה כסף. לא מבזבזים על אוטו. יא-יא-יא..."
"איך העסקים, אדון זבולון?"
"ברוך השם. ברוך השם... ואיך העסקים בארץ – קשה מה?"
"ברוך השם. ברוך השם..." – עונה אני.
"בשביל לך. זה טוב פה. מכירה כולם. בשביל אחד כמוני, סוחר באבנים. לא טוב פה. חבל. רוצה כבר לנוח. לא לרוץ לאיטליה, להודו, רוצה לשבת פה. אבל אי-אפשר. אי-אפשר כי פה לא מבינים עסק. באיטליה – רוצים להכניס אבנים גדולות, נוסעים, קונים, מכניסים. יש צרות עם המיליציה, הולכים לקומנדטורה, אוכלים יפה, נותנים לו אבן קטנה. הבן אדם יכול לחיות בשקט.
בישראל: פההה! אין למי לדבר. אין עסק. לא טוב. אבל כל המשפחה שלי, חס וחלילה תישב שמה. אין חיים יפים בשביל היהודים. חיים יפים בשביל היהודים יש רק פה, בארץ ישראל. מה את אומרת? תהיה מלחמה? לא טוב מלחמה. לא טוב בשביל העסק. לא טוב בשביל הנשמה. כמה אני מתפלל כל יום בשביל המדינה. ומדליק נרות. ועושה שבת ומזמין כל האנשים אין להם כסף. עושה הרבה מצוות. האח הקטן שלי, מן האמא השנייה שלי, מת. מסכן. עכשיו יש לאישה של אחיו ארבע ילדים. צריך בית חדש. צריך פרנסה. צריך הרבה כסף בשבילה."
"נותן לה הרבה כסף – מר זבולון? תבוא עליך ברכה!"
"לא נותן הרבה כסף. זה אלוהים נותן. וכמה נותן!..."
לקראת חג החנוכה פגשתי אותו בוקר אחד, בוקר גשום במיוחד, ובשעה מוקדמת במיוחד – בולש אחר מכוניות של שכנים ועשרים סל קנייה עמו.
נכנס, ישב לידי, והסיר את הצעיף הרטוב שעטף את פניו ואת ראשו. "צריך להיזהר. נכנסה לי מחלה. נכנסה לי התקררות לפנים."
פניו היו מעוקמות מאוד. ופיו נוטה עצובות, כלפי הסנטר. וגם לחי וגם עין אחת, כמו מתו.
*
יום אחד אני חוזרת הביתה בשעה שתיים וחצי, בדרך מי יוצאת מבית הגביר הקמצן, מי? ז'אנט שזמנה אין לה תמיד. שאינה מסוגלת להישאר אף רגע אחד נוסף אחרי השעה אחת ושלושים, כי ילדים מחכים לה בגנים ובפעמונים והבעל בבית הסוהר.
ראתה אותי ונתבלבלה. "אני מוכרחה לרוץ" – אמרה – "אוי ואבוי, מה השעה!"
"מה את עושה כאן, מזל?"
"אוי, באמת, תסלחי לי. זה הפעם הראשונה. הגברת ראתה אותי וקראה לי לעשות קצת כלים. בשביל חצי שעה שילמה לי חמש לירות. ומחר אני צריכה ללכת לבעל שלי, את יודעת."
"לא חצי שעה. שעה."
עיניה התחננו לפני, ואני עמדתי ואמרתי לה: "תבואי אלי מחר. אני רוצה לדבר איתך. אל תבואי לעבודה. נדבר קודם. תבואי מחר."
לא השארתי לה שהות ומיהרתי לביתי שעדיין עמדו בו הכלים לא מודחים.
עברו ימים אחדים והשכנה תפסה אותי ברחוב:
"וז'אנט. לא באה היום לעבודה."
"לא באה."
"מתי תבוא?"
"לא תבוא."
"למה?"
"פיטרתי אותי."
"למה? בחורה כמו זהב."
"היו סיבות. ואגב, שכנה, אם את רוצה בעוזרת שלי שתעבוד גם אצלך, למה לא תשאלי אצלי קודם? אחרי שאת משלמת לה חמש לירות בשביל חצי שעה של הדחת כלים. היא לא רוצה לעבוד יותר בשביל פחות."
"אוי-אוי, ז'אנט לא עבדה אצלי. חלילה וחס. אף אחד לא צריך לעזור לי. אני עוזרת של עצמי. יש ידיים חזקות, ברוך השם, והבעל שלי לא רוצה שמישהו ישחק בסירים ויגע במיטה."
"אז מה עשתה ז'אנט אצלך?"
"מצ'אץ'."
"מה?"
"מצ'אץ'!"
"זה ככה. עושים ככה באצבעות. ראית הבעל שלי. מסכן. נכנס לו קירור בפנים וכל הפנים עקום."
"ובכן."
"אז חיכינו שיעבור ולא עבר. ישב בשמש בגינה שלנו – ולא עבר. הלכנו לדוקטור והוא אמר צריך לעשות חשמלים ואחר כך מצ'אץ'."
"אה – מסז' – עיסוי. ובכן?"
"ז'אנט עושה לו מצ'אץ'."
"ז'אנט?"
"בטח."
"מה יודעת ז'אנט במצ'אץ'? צריך לקחת פיזיוטרפיסט. אחד מומחה שיודע."
"פיזיוטאפאריסט? הלך לאחד כזה. לקח לו חמש-עשרה לירה בשביל חצי שעה. וז'אנט חמש לירות בשביל שעה."
"אבל פיזיוטרפיסט יודע וז'אנט מה היא יודעת? מה שהיא יודעת גם את יודעת ואפשר לחסוך גם את חמש הל"י."
"חה – חה!" – צחקה האישה – אם אני עושה לו מצ'אץ' אז מה? משפשפת, משפשפת. כלום. הידיים כואבים לי והפנים כואבים לו. אבל כשאני נתתי העיניים שלי על ז'אנט, צעירה, יפה, שערות ג'ינג'י. אז כשהיא עומדת על יד הבעל שלי ומשפשפת ומשפשפת את הפנים שלו, הוא רואה איך היא צעירה, איך הכל רוקד אצלה ??? איך שהיד שלה נוגעת בפנים שלו, אז הדם עולה לו לראש. ונהיה לו חם יותר מאלף חשמלים! איפה הבית של ז'אנט?"
ראיתי את שכני זה לא כבר. בא לפסח. ופניו אינן עקומות עוד. ואילו ז'אנט פתחה מכון למצ'אצ'ים...