קנס על אסון

30.3.62
חוק מס העזבון מכביד ידו על אלמנות ויתומים

איני יודעת מי המציא את רעיון מס הירושה. אך אותו מחוקק שהחל בו – ולא חשוב באיזו ארץ ומתי – היה נטול רגש אנושי – בעיקר כשהמדובר ביורשים ישירים – אישה וילדים קטנים. כי אותו מחוקק יצא מתוך הנחה שפטירתו של אדם היא מקור הכנסה. הוא לא חשב על האסון היורד על המשפחה – הוא לא אמר הרף ממנה.

האם חשב פעם הממציא – שהוא אינו אלא בשר ודם וחוקי הטבע חלים גם עליו – ממי הוא נוטל מס?!

כשנפטר אבי המשפחה, ומשאיר אחריו אישה וילדים שאינם עומדים ברשות עצמם, ואם גם היה עשיר כקורח, אין פטירתו של יקירם מקור שמחה וששון, וודאי לא מקור הכנסה.

האישה, על פי הרוב, אינה יודעת לנהל את עסקיו של בעלה המנוח, אינה יכולה להמשיך בעבודתו אם היה שכיר או בעל מקצוע חופשי או בעל עסקים. מפירות עבודתם המשותפת, היא צריכה לבנות מחדש משהו שתוכל להתפרנס ולפרנס.

בנוסף לצער ולכאב, הבדידות, העול שבטיפול ובדאגה לחינוך ועתיד הילדים, היא מרגישה איך נשמטים מתחת ידיה, רכוש וכספים. היא מתחילה לעסוק בדברים שאינה מבינה אותם, מהלכת כסהרורית ואינה יודעת כיצד לקשור קצה אל קצה. אלה שחייבים לה כספים – נעלמים אלה שבעלה נשאר חייב להם, מנפחים את החשבונות והתביעות – והיא מבקשת את נפשה למות.

ואז, במקום שתופיע המדינה ותגן עליה, קופץ עליה רוגזו של משרד האוצר, המסבך את תהליכי סידור הירושה ורואה בה מקור חדש להכנסה. במקום שהאלמנה תחשוב איך לרכז כספים וכיצד להשקיע אותם כדי להבטיח פרנסה ועתיד הילדים, מתחילה התרוצצות אל עורכי הדין כדי למצוא דרך ולהגן על מה שנותר שלא יהיה טרף לשיני מס חדש.

נכון, המדינה זקוקה לכספים. אך האם לא די בפיחות, בהעלאת שיעורי מס הרכוש, בעשרות המסים וההיטלים שאין להם סוף לגבי כל אזרח. מדוע צריכה היא להיות מוצאת מכלל אזרחי המדינה. מדוע צריכה היא לשלם קנס על אסון?!