6.5.66
עצים גבוהים, עשב מוריק, פרחים צבעוניים מתפרקדים כחתולים עצלות בשמש.
בית ישן שנשתמר יפה, מתנמנם. ושקט, הס כחום היום בשעת צהריים.
על כן נכנסים אל תוך הבית פנימה על בהונות הרגליים. כנראה נמים כבר תושבי בית האבות. זקנים הם ואוהבים לישון.
ולפתע, מחיאות כפיים סוערות.
שישים וחמישה זקנים וזקנות יושבים סביב שולחנות ערוכים וסועדים לבם בפת צהריים. חדר האוכל אינו מרווח במיוחד, אך נאה הוא ונעים. והזקנים – שלא יימנו עם עשירי הדור דווקא, נראים כמלכים ומלכות בהדרת השיבה, בסבר השקט והבינה שעל פניהם, ברוגע הזה היורד על פניו של זקן שיש דואג לו – שהבלי העולם הזה ממנו והלאה הם – והוא אינו חייב לשאת במלחמת הקיום ערירי.
שעה שפרצו מחיאות הכפיים, נדחקו דמעות עמדו כמחסום בגרון. כי היו אלה מחיאות של כפיים קמוטות ורועדות – שרעמו בתודה לאנשים צעירים, שעמדו בפתח, אנשים, שאינם בנים ובנות לאותם זקנים, אלא יוצאי אותה ארץ.
כנראה מקסימה היא בולגריה – אם לשפוט לפי יהדות יקרה זו. אנשים גאים הם, עובדים חרוצים, ישרים, בעלי נימוסים מושרשים עמוק עמוק בלב וכולם ערֵבים זה לזה.
*
אנו נמצאים בבית האבות של יוצאי בולגריה שבראשון לציון. "הבית" נקנה לפני שלוש שנים מכספי השילומים של הקהילה. כל יוצא בולגריה הפריש שני אחוזים משילומיו לקרן היסודית. ומאז – נושאת הקהילה בעול ומספקת כל צורכיהם של זקניה. ולבם דאב. ישנם עוד לפחות שבעים קשישים, בחוץ – הזקוקים מאוד לבית.
טבעי הוא לתת לילד. לילדים מגיע הכול – מאז בריאת העולם.
ההורים נותנים לילדיהם אף מלשד עצמותיהם. החברה אף היא דואגת לצעיר. בתי ספר, בתי ילדים, מוסדות לנחשלים, מועדונים. כל העולם נמצא בתנועה חד-סטרית מתמדת לתת עוד ועוד לדור ההמשך. הכיוון ההפוך – דאגה לזקן, כמעט ואינו קיים. אף קִצבת הזִקנה – איזה לעג לרש.
אמנם ישנם בתי אבות, אבל באיזה יחס הם לדרישה למקומות כאלה?
ילד כי לא ימצא מקום בבית הספר – שומו שמים! יתום שאין לו גואל והוא משוטט בחוצות או פושט-יד, שמעתם על רבים כאלה?!
וזקנים וזקנות?...
*
ביום ראשון הקרוב, מקיימת ועדת הנשים של עולי בולגריה שוק בבית החלוצות ברחוב המלך ג'ורג' בתל אביב. כמובן, למען בית האבות.
ראיתי חלק מחפצי החן, שהכינו הקשישות לבזאר זה. היו שם צעיפים עדינים, מעשה-סריגה וארנקים מודרניים, ובגדי ילדים מקסימים, שרק ידי סבתא אוהבת יודעות לתפור ולסרוג. ומפות מרוקמות לפי מיטב המסורת של רקמת היד העממית הבולגרית ששמה יצא לתהילה, ועוד הרבה חמודות – שכל לב יחפץ בהן.
קוראי יודעים, מעולם לא כתבתי בטור זה לטובתו של בזאר כלשהו. אך הפעם, בקשתי שטוחה לפניכם, לכו לשם. קנו לכם שי מקסים, בפרוטות – ומצווה גדולה, שלא תסולא בפז, ואף נס, אחד שיתנוסס כסמל, כתזכורת, כדוגמה.
הנה מעשה אנושי, של נשים וגברים במיטב שנותיהם, הדורש הרבה התמדה ומסירות של שנים. עבודה שאין בצִדה זוהר ופרסום, שנעשית בצנעה, בחן ובטוב טעם. לא רחמנות מאורגנת, שהרבה מאיתנו חוטאות בה, אלא פרעון חוב מוסרי ואנושי, חוב של אהבה לזקנינו. כמו שעושות הגברות עזיזי חיים וניסומוב דורה, ושאר נשות ועדת הנשים של יוצאי בולגריה ומר רוברט רובנוב – היו"ר של ההתאחדות.
כמו שעשה אותו סוחר אריגים מרמלה, ששלח לבית האבות 37 מטר צמר משובח, ושבע תופרות שבאו ותפרו חצאיות ומכנסיים. כמו שעושות מקהלת צדיקוב, נורה משולם, בוטוש דוידוב, רפאל אריה – ורבים אחרים, הבאים לשוש ולרקוד ולדקלם ולנגן לפני זקניהם.