קנאה

19.1.62
"לרוני קניתי סוודר שחור ובכן, צריך לקנות גם לדן" חשבה ווילמה והשתהתה לפני חלון הראווה לבגדי-ילדים.

וכבר נכנסה לתוך החנות פנימה, וכבר ביקשה לראות את האפודה הירקרקת והעליזה כשנזכרה באפודתו הישנה של רוני, בזו משנה שעברה.

האפודה טובה. אמנם תהיה גדולה מעט והכתפים הצרות של בנה הקטן תיראנה צנומות עוד יותר בבגד הגדול, אך מה אפשר לעשות.

ודני הוא נבון. כה נבון הוא הבן הקטן הזה בן השמונה. הוא יודע שאמא עובדת קשה, שהיא תמיד נחפזת, שידיה עייפות מאוד בלילות הארוכים, עת הן מכבסות כבסים ומדיחות כלים ומגהצות חולצות לבנות לבית הספר – לאחר יום עבודה מפרך.

והוא יודע שאמו טובה. שיש לה תמיד רגע של פנאי לחייך ולשמוע איך היה בבית הספר ולמה התקוטט עם הבן המפונק של השכנים, ואפילו לפתור תשבצים ביחד יש פנאי לאמא.

והוא אף פעם לא ביקש בגד חדש. מה יש? לאמא אין כסף אז צריך לבזבזו על נעלים חדשות! וכמו שאמא אומרת: "בשביל מה דרושים הבגדים? בשביל שיהיה חם בחורף ובשביל להגן על הגוף מפני קרני השמש בקיץ וגם מטעמי צניעות... כן הוא מבין. בגדיו הישנים של רוני טובים למדי.

ועברו שנים. ראשה של ווילמה הכסיף, אך ידיה העייפות חדלו להיות עייפות וכמו הצעירו. גם בפניה לא נתנה הזיקנה את אותותיה. החיים כמו ריחמו עליה ופיצו על עשרות שנות חיי בדידות. שתישאר יפה, שתישאר לה תקווה. אולי עתה לאחר שקיימה את נידרה לא להינשא בשניה עד שיגדלו הילדים ויבנו להם בתים משלהם – יימצא האיש, יימצא חבר לחיים, חבר לאיסוף פירות ועלי שלכת.

הבן הקטן, דני, היה הראשון שמצא לו נערה ונשאה לאישה. והוא היה גם הראשון שעשאה לסבתא. והיתה זו סבתא גאה. והיתה זו אם גאה!

"הבנים שלי נחמדים ובריאים ברוחם. הבנים שלי הקימו משפחות נאות, כי ידעתי לשמור על שוויון ביניהם. ואיך הם אוהבים איש את רעהו" אמרה אל לבה כשנולד הילד הראשון לבנה הבכור, והבן הצעיר שלח לאחיו עגלה וכלי מיטה וחיתולים וחולצות וסוודרים קטנים. ארגזים מלאים שלח. 

פעם, כשישבו בבית אהרון ושתו תה, לקח דני את בן אחיו, הושיב אותו על ברכיו, לפת אותו קרוב אל לבו ולחש לו:

"עופר, אתה עוד טמבל קטן ועל כן אינך יודע מה אוהב אותך הדוד. ואתה יודע למה? הדוד אוהב אותך משום שאתה לובש סוודר ישן של הבן שלו. משום שסוף-סוף הוא קיים חלום ישן שלו להלביש פעם אחת לפחות את אחיו, בבגד ישן ומשומש משלו – אפילו בדור השני."