3.7.64
כולם לבשו בגדי חג. חולצה לבנה מעומלנת היטב, מכנסי חאקי חדי-קמט והבנות סרפנים ממשי שחור עם שרוך צבעוני. הפרצופים הצעירים רחוצים ובוהקים והעיניים מבריקות.
יום אחרון בגימנסיה הרצליה. מחר מתחיל החופש הגדול.
הדוקטור מוסינזון, מי זוכר אותו עוד? הדוקטור מוסינזון יפה התואר ושחור הזקן, נשען אל אדן החלון והשקיף אל החצר הרחבה של הגימנסיה. בעין חולמנית ליטף את תלמידיו, את בית ספרו, את תל אביב כולה נמוכת הגגות, תל אביב של חולות ואת ימה הלוחך בגליו הירוקים את החוף הבוער בצהוב. כל העיר – עד יפו, היתה כמו מונחת על כף היד.
"ראו כמה הוא מזכיר את הרצל בתמונה המפורסמת" – אמר אליק ונצטער שאמר.
מה שונים היום התלמידים. מה מנומסים בבגדי החג שלהם – אמר אל לבו המנהל.
דריכות שקטה עמדה בחצר שתמיד היא טרופה שמחת-נעורים, שתמיד היא רותחת, צוהלת ורצה רצה.
התלמידים אינם שמחים לצאת את כתלי בית הספר, להיפטר מהם לחודשיים תמימים, לאחר לישון בבקרים, לטייל בשבילי הארץ, לרחוץ בים... או שמא מתביישים הם להפגין שמחתם?
יום אחרון של לימודים עומד בסימן הפרידה. וכל פרידה, אפילו למסע של חלומות ושמחות, כל פרידה היא עצובה.
*
אני לא הכרתי את דוקטור מוזס ולא את מורי הגימנסיה הרצליה של אותם הימים. שמעתי עליהם מפי אליק בעלי. שאם גם שנים רבות עברו מאז למד בגימנסיה, היה חוזר ומספר עליה. כמו כולם, על הקורות בין קירותיה, כאילו אך אתמול ישב על ספסליה. כאילו אך אתמול טיפס על הגג, הושיט את ידו לידידו דויד, וזה תלוי בין שמים וארץ מוציא ביצי יונים מן הקן שבמרזב. כאילו אך אתמול הלך להזמין את אחד-העם לשתות תה בחדר המורים; לגנוב את תוכן הבחינות ביחד עם תיקו של המורה... כאילו אך אתמול אמרו לו:
"תביא את ההורים, אליק. אחרת לא תכנס לכיתה, אתה שומע?!..."
ואכן, שובב גדול היה אליק, תמיד נתון בעיצומו של איזה מעשה קונדס, שריח הרפתקה היתולית אך מסוכנת נודף ממנה. תמיד התבשל משהו בחבורה שלו, שהיתה המושלת בכיפה, והוא מלכה
הוא היה כבר נער מגודל באותם הימים. בקומה גבוהה לא בורך. למעשה היה בין הנמוכים בכיתתו. אך מי ראה זאת. ראו רק את כתפיו הרחבות, כתפי גבר מבוגר ממש; את מותניו הצרות, את שריריו הגדולים ואת ידיו שידעו לכופף ברזל, לאחוז בנשק. וגם לאחוז בעורפו של סרבן. אחיזה שלא היתה נשכחת על נקלה.
כזה היה אליק. גיבור בית הספר. מטיל מוראו על הבנים ומשגע את הבנות. כולם כמו היו מיישרים את גבם כשנח עליהם מבטו הבהיר והמצווה.
"כן המפקד" – היו כמו קופצים לדום מבלי דעת.
ושכחתי לספר לכם שבאותם הימים מי שלמד בגימנסיה לא היה ילד ולא תלמיד הוא היה גימנזיסט-סטודנט עם כל הזכויות והחובות החברתיות המהפכניות הנופלות על כתפי נושא התואר. ציפו ממנו לגדולות, דרשו ממנו כי יהא פרי לרוח המרד של הוריו. שזרקו מוסכמות ישנות ובאו לבנות חברה חדשה בארץ ישראל. הגימנזיסט, מגימנסיה הרצליה, היה לסמל של הישראלי הנוקשה. עתיד עמנו.
זאת ידעו כולם, וגם הנערים והנערות ידעו זאת, לפרקים. בשאר העתות, כוח החיים חזק ממוסכמות ותלמיד נשאר ילד.
*
וכך באותו יום אחרון של לימודים נזרקה קליפת הנוקשות של ה"אינטליגנציה החלוצית" – הידיים ריטטו לקראת קבלת התעודה ומשהו שם מחנק לגרון. הקולות הונמכו. עוד מעט יערך הכנס הכללי עם מפקד ומסיבה וברכות כל ראשי היישוב.
המורים זוהרים. כולם עומדים עם זרי פרחים שנקנו על ידי תלמידיהם.
והיתה אז בגמנסיה מורה לצרפתית. קצת מסורבלת. היא לימדה צרפתית בכל הכיתות, אך אף כיתה לא היתה שלה. עתה עמדה בין ציבור המורים, וכמו שהיתה ערירית בחייה, כך עמדה ערירית שם. היא היתה היחידה שעמדה וידיה ריקות, באין זר פרחים לה.
היא הביטה לכאן ולכאן, נזהרת שלא להבחין בזרי הפרחים של המורים האחרים. "זר נהדר, זר נהדר" אומרת כלאחר-יד למורה שעל ידה, לבל יחשוד בה. ועיניה כואבות.לפתע מצא אליק את עצמו מחוץ לכתלי בית הספר, רץ-טס אל הגברת מרגלית שהיתה מוכרת פרחים בחצרה. הרחק הרחק ברחוב שיינקין.
היו לו חסכונות משלו. לאליק. כמעט חצי לירה. תמורה לעשרה שיעורים בעברית לעולה חדש. בחצי לירה זו קנה את "כל הגינה".
משחזר היה הטקס בעיצומו. לבד מן התלמידים והמורים, עמדה שם "כל העיר" וחגגה. הוא הסתתר מאחורי המחסן ומשהתרוקנה החצר רץ לחפש את המורה לצרפתית. היא לא היתה שם עוד. על כן רץ לביתה. בדרך ראה אותה הולכת אט אט ומושכת אחריה את רגליה.
קפץ ועמד לפניה. הושיט אליה פרחים מלא זרועותיו.
"מה פתאום, אליק, מה פתאום, באמת לא מגיע לי. באמת אתה נער טוב, לא ידעתי..." ואינה לוקחת את הפרחים.
הוא רצה לומר לה שהיא מורה טובה. שהיא וכל התלמידים אוהבים אותה וסתם הציקו לה. מחיבה הציקו לה. כי הלא הם ילדים.
"מרסי מו גארסון. וודאי הוצאת המון כסף" – נתעוררה הצרפתיה שבמורה. ואת הפרחים אינה לוקחת.
הוא רצה להבטיח לה שהם שכחו לקנות לה פרחים – במקרה. הוא רצה לומר לה המון מילים יפות. אך גיבורי בית הספר, לשונם אינה חלקה. היא אינה נשמעת להם:
"קחי אותם" – לחש – "קחי אותם" – פקד. – "הם בין כך וכך לא דרושים לי...