31.6.62
זה קרה לפני שנים לא רבות, אך בכל זאת ב"עבר הרחוק". כי באותם הימים עדיין לא נראו ברחובותינו אפריקנים, ועדיין לא נהפכו לחלק מן הנוף האנושי שלנו. לא היו כאן ילדיהם החמודים, לא שיחקו עם ילדינו ולא למדו בבתי הספר שלנו, והמבוגרים – עוד אי אפשר היה לשוחח אתם בלשון הקודש.
התקיים אז הסמינר האפרו-אסיאני הראשון, ונשלחתי לראיין את משתתפיו. השעה היתה שעת ארוחת צהרים. חדר האוכל של בית הספר לפעילי ההסתדרות, שכרגיל שולטים בו צבע החאקי והחולצות הלבנות, יצא במחול של בגדי-צבעונין. עינים שחורות משחור, ושינים צחורות מצחור, הבריקו בברק עולז-סקרני, וההמולה הרבה, שאנו נוהגים לסעוד את לבנו בלוויתה, נאלמה.
מר זאב לוין, השגריר, היה אז האחראי לאנשי הסמינר, והציג לפני את נציגי הארצות השונות – מגאנה, מניגריה, מליבריה, מחוף השנהב, מבורמה, ועוד משתים. שלוש מדינות ומדינות בדרך. קבענו שיחות קצרות של עשר דקות, לאחר הארוחה.
הארוחה נסתיימה. ואני כבר ערוכה לקראת הראיון הגדול, אלא – אלא שאיני יודעת עם מי נדברתי. אני לוטשת עיני, מחפשת נקודות אחיזה – לשוא. עיניים שחורות משחור, שינים צחורות מצחור – וזהו. לכולם פרצוף אחד. כולם דומים איש לרעהו כשתי טיפות קפה.
נעים – מה?!
איך, איך אצא בכבוד מכל העניין הזה?!
"אינך מבדילה בין אורחינו?" – הצטחק מר לוין, - "זה רק בהתחלה. אחר כך מתרגלים" – ועזר לי לפתור את התעלומה.
האינטרוויו יצא אל דרך המלך, ומשהגיע לסוף "המסע" ונפרדתי מאחרון הסמינריסטים, גיחך הלה.
"את יודעת," - אמר לי, - היינו במבוכה קשה, אני וחברי. לא ידענו, עם מי נדברנו. אתם כולכם חיוורים כל כך. כולכם חסרים צבע, לכולכם פרצוף אחד. אתם דומים איש לרעהו כשתי טיפות חלב."
"תגידי נא, איך אתם מבדילים ביניכם?"
"זה רק בהתחלה," - ניחמתיו. – "אחר כך מתרגלים"