9.7.65
שוק מלא משוררים.
"אני אשיר לך כל מה שאת רוצה" – מבטיח הרוכל – אבל קודם קני משהו, גברת."
זיפי זקן בן יומיים-שלושה עוטרים את פרצופו ומוסיפים לו צל של... מסתורין, נקרא לזה. אין לו מתי להתגלח, הוא מסביר. הוא לבוש בגופיה צחורה, מכנסי חאקי וכובע טמבל. ותוך שהוא מדבר ידיו ממיינות פרי, מנגבות ומבריקות תפוחים, עורכות אפרסקים ריחניים וקצת רועדות.
"הוא קצת נכה. רק למקרים סוציאליסטיים נותנים רישיון לעבוד פה. הוא חדש. כמעט אחרון שנתנו לו. שלוש שנים פה. אבל לשיר הוא יודע כמו ותיק." מסביר אחד, שמסתובב בשוק כבר הרבה שנים אלא שלדוכן משל עצמו לא הגיע. עוזר פה, עוזר שם – איש יחסי הציבור שלנו - ולנחלה משלו לא הגיע. והוא אכול קנאה.
"יש אצלנו כאלה שיודעים לשיר כמו ברדיו. למה לא תביאי כזו מכונה שרושמת קול והם ישירו בפנים."
"ומה אתם שרים עכשיו?"
"הכל לפי העונה. עכשיו שרים על ענבים, על שזיפים, על אבטיחים. פתאום לא יכולים לעמוד יותר בשקט. פתאום כמו איזה דיבוק נכנס בפנים וצועק:
בלירה, בלירה. הכל בלירה.
צלחות, מזלגות, סכינים ובחורות...
יפה, מה?
ככל שמגיע הבית לסיומו עולה "הטון" והוא כמו ניתק מן "השיר" כולו ומתגלגל לאורך הרחוב הצפוף והמעופש ועם זאת היפה והצבעוני שבכל העיר.
אל תביטו ברחוב אלא במה שיש בו. ויש. איזו שמחת צבעים. איזה ירק ופרי עשיר ועסיסי. איזה סידורים מקסימים ושובים את העין. ולא פלא שרחוב הכרמל הפך לאחד מפלאי העיר אליו נוהרים התיירים.
בכרמל הזה הפרחים אינם נותנים את ריחם. מוכרים כאן פרחים לרוב, אך הפרח הוא רק ענף צדדי. מה שפורח בשוק הוא המסחר בירקות ופירות, בשר ועוף, ביצים וחמוצים ודברי מאפה – ובזמן האחרון – המסחר באופנה.
המילה האחרונה של האופנה
עת עקרות הבית הטובות והחסכניות, הבאות לשוק הכרמל מכל תל אביב רבתי כולל יפו, ומבת-ים ורמת גן ומאיפה לא? טרם הגיעו עם סליהן – כבר בוררות בערימות השמלות, החולצות, החזיות, התחתונים ושאר דברי לבוש –נערות האופנה מן השכונות. השעה 7 בבוקר, השוק עוד עורך את חלונות הראווה שלו על הדוכנים והעגלות, וקונה לא רואים באופק – נחפזות הנערות לקנות לעצמן גרדרובה של חתיכה בטרם תלכנה לעבודה. כדי שלא יהיה עליהן להוציא את מלוא שכרן פלוס על תלבושת וישאר משהו לאחר שטיפת הרצפות בבתים פרטיים, במשרדים, בחנויות כזבניות קטנות, כפקידות מתחילות ואפילו מתקדמות. בשעה מאוחרת יותר מופיעות הגברות עם הארנקים הגדולים והקטנים ואף הן בוררות ונוברות בתוך ערימות המציאות.
בין בעלי הדוכנים ללבוש הזול, מספרים לנו, יש מספר רב של בעלי מפעלי קונפקציה גדולים וידועים, ואף יצואנים. הנסיון הוכיח להם ששוק הכרמל הוא השוק ושהם עושים בו עסקים טובים יותר מאשר בכל מקום אחר.
רבע מיליון ל"י ליום
הרחוב הפתלתל והמסכן – אינו כל כך מסכן כלל. לא תאמינו – אך כאן מתגלגל לו רבע מיליון לירות לפחות, מדי יום ביומו. באומדן זהיר אך מוסמך, אפשר לומר שכאן נמכרים 160 טון ירק ופרי ביום, 20 טון עוף ובשר בקר. הפרי והירק בלבד, מוערכים בסכום עגלגל של 160 אלף ל"י. העוף והבשר ב-60-70 אלף ל"י והיכן הבגדים, הכלים, הביצים, חמרי הניקוי והפרחים – שאינם פורחים כאן, כלל.
אל נשכח ש-20-25 אחוז מכל אספקת הפרי והירק לעיר, משווקים על ידי סוחרי הכרמל.
יודעי דבר סבורים שהרבה יותר מזה. אך אנו נמשיך בהנחה שלנו, של 250 אלף לירות. מכאן, אם כל עקרת בית מוציאה בממוצע בשוק הזה 10 לירות. הרי לפחות 25 אלף איש עושים יום יום במקום זה. מחזור אנושי רציני. הוא יכול להתחרות ואף מתחרה בלב לבה של תל אביב, הלא הוא רחוב דיזנגוף הידוע בציבור בצפיפות שלו.
אחר ככלות הכל: הקיבה חשובה מן הלב.
מתים לשלם מסים
השמעתם פעם על סוחרים המתים לשלם מסים? - אנשי שוק הכרמל, לבם יוצא לשלם מסים. הם בוכים על שאין העיריה רוצה לגבות מהם את מסיה – ואין שומע.
פעם – אומרים הוותיקים, הנמצאים בשוק זה כבר 25-35 שנים ושהגיעו הנה כנערים ובילו כאן את כל ימיהם – פעם היינו משלמים כל יום 25 גרוש בעד הרשיון. כל יום היה בא גובה מן העיריה וגובה. אנחנו שילמנו, קיבלנו פתקה. היה לנו משהו עם העיריה. עכשיו לא רוצים לקחת אצלנו כסף.
"אנחנו הולכים לעיריה ואומרים: קחו כסף, בבקשה והם אומרים חלילה." בשביל שאין חוק שאצל רוכל מותר לקחת מסים. לא נותנים שירותים, לא גובים כסף – אומרים הם. המבקר לא מרשה – אומרים הם.
"אנחנו יודעים מה מתחבא שם. לא רוצים להכיר בנו. אנחנו כמו הפקר. כמו בלי שרשים. בלי מסים בדמוקרטיה – מסביר לי אחד משכיל – זה בלי אזרחות. מבינה?
אנחנו פה ככה אלף איש. אלף משפחות ביחד עם הסמטאות. שאלי אצל המוכתר שלנו, שאלו אצל אליעזר מלמד. זה, שמה שיש לו דוכן בקצה של ירקות. הוא איננו עכשיו המסכן, משעה ארבע בבוקר עוד בשוק הסיטוני מוציא לעצמו את הנשמה. הוא, ככה, ראש הוועד שלנו. הוא יודע הכל. חבל שאיננו. אם יש לו טלפון? חה-חה-חה. ככה אנחנו נראים, כמו עם טלפון? השכנים בבתים יודעים לספר אחרת...
אנחנו קמים בשעה שלוש-ארבע בבוקר. עד שקונים סחורה הנשמה יוצאת. אחר כך מביאים אותה פה. אחר כך רוחצים אותה ומנגבים אותה ומלקקים אותה, אחר כך עומדים ושרים:
"ה' נתן, ה' לקח / העיקר הבריאות. תן כסף וקח."
"וכל הזמן צריך לריב עם פקחים שארגז עומד בצד. ולריב עם הקונות שכולן דוחפות ידיים. ואחר כך להישאר עם זבל. אנחנו יותר בזול מכל הארץ. אנחנו יותר טרי מכל הארץ. כל יום סחורה טרי. מה שנשאר הולך למזבלה ולעכברים. אין איפה להשאיר למחר. וכשבאים בלילה הביתה אין אפילו כוח לצחק עם האישה. אפילו לא לריב קצת ככה.
"אי אפשר למכור את העסק. אחרי שלושים שנה, לך לעזאזל. הם חושבים נמות פעם. כמו כל האנשים, ואחר כך יעשו להם שוק חדש. מודרני. ככה זה, אחרי שלושים וחמש שנים של חלוציות, מאורעות וסכינים עם הערבים שהיו פה פעם, אחרי שלושים וחמש שנים של מלחמה לתוצרת הארץ (?) לך למזבלה או לעכברים!"
"ושתקחו את הילדים שלכם לעבוד אתכם ולהעביר להם אחר כך את העסק?
"חס וחלילה וחס. הילד שלי כבר לא יהיה רוכל. הוא יהיה דוקטור או מוכר מכוניות – אינשאללה. וחוץ מזה, הם לא רוצים, הילדים."
אז מה עושים?
זה רע – הם אומרים. אך אלה המתמצאים בענייני השוק יודעים לספר על שותפים ו"שותפים", על מריבות עם העירייה בעבור הסתננות והעברת זכויות-לא-זכויות אלה, על משפטים. כי אין נותנים יותר היתרים לרוכלות בשוק הכרמל. אולי בכל זאת יקום פעם שוק מסודר בעיר הזאת. (חלילה).
בלילה, בלילה
עם ערב משתנה הנוף. אז מופיעים הקונים-דה-לוכס. את המכונית מחנים-לא-מחנים בסמטאות הצרות של כרם התימנים. מקבלים רפורט? מילא. זה משתלם. הוא והיא יוצאים למסע קניות. מליחים, דגים נדירים, סרטנים, פרי עסיסי ומובחר שהגיע במשלוח אחר-הצהריים, נקניקים. כשנדלקים הפנסים ואף הלוכס עולה מנבכי העבר, עוד נמשכת קמעה ההמולה הטובה. ואז היא דועכת לפתע, עם התחלת תור ההצגות. אין יותר שירים בשוק. אין שמחה. עצוב. אז מופיעים כל עלובי העיר לקנות בפרוטות דרוויות זיעה ועמל, מעט צידה לפיהם ולפיות בני ביתם. אם יש להם כאלה. הם קונים ממה שנותר. ממה שייזרק לפח. פרי שנרקב למחצה, ירק עייף, שיירי עוף, רגלים וחלקים פנימיים, בשר ניקור ועוד פירורים משולחן הנגידים. ובין העלובים האלה תמצא את הגדולים שבעלובי החיים. הלא הם הקמצנים. הללו מחפשים רקבובית של מזון כדי למלא קיבתם, כדי שכספם יוכל להרקב בשקט מתחת למזרן.
לא פעם יתן רוכל טוב לב מסחורתו – חינם אין כסף – לנזקקים. ואף לקמצנים יתנו – כמו מתוך לעג. אך על פי הרוב יעמדו עמם על המקח – כמו בשוק. עייפים הם עוטפים את שכר היום במטלית, ומחביאים היטב על גופם. יש ומכניסים אותו למזוודה. עתים באה האישה לעזור בסדור הדוכן ורחיצתו לקראת שנת הלילה הקצרה. והיא גדולה, האישה, ושמנה ומרת נפש. אבל, יש, לא אחת, ומופיעה חתיכה-של-אישה. בתוך מכונית נוצצת מופיעה היא לאסוף את בעלה או אביה. אם לא נאה לה שיראוה שם, תחכה בסמטה הסמוכה.כי לא דלפון הרוכל. ויש ביניהם בעלי שטחי קרקע לגידול אבטיחים, מלפפונים ותות. יש שצברו פרוטה לפרוטה, ואלף לאלף ובנו להם בתים מפוארים באזורים היקרים של העיר. ואין בזה רע. להיפך.
איך כתוב:
פשוט נבלה בשוק...