"פה בארץ חמדת אבות"

27.4.77
שֵמות לרחובות תל אביב

את ההזמנה קיבלתי לפני המבול. הטקס נתקיים אחריו. טקס קריאת ארבעה רחובות על שמות אנשים טובים שפעלו בתוכנו, שעשו את חיינו יפים, והם אינם עוד: חנינא קריצ'בסקי, ד"ר אפריים פישל רוטנשטרייך, מרדכי גולינקין ואברהם הרצפלד.

הארץ במהפכה. עם כל הציפיה לשינוי איננו יוצאים מהלם ההגשמה. חרדה גדולה אוחזת במפלגה המובסת, גם במנצחת – (הלוואי שאתבדה), אך גם בעם כולו, המיטלטל בין שמחה לדאגה לבאות. מקשיבים לחדשות כמו "בימים טרופים אלה" מני אז.

ובעצם ימים טרופים אלה עורכים כיסאות באמצע הרחוב, מול רחבה קטנה בשכונה חדשה, אי-שם בואכה דרך לוד 200 מה שקרוי סלמה ג', מה שקוראים נווה אביב. שכונה חדשה של זוגות צעירים, שגרעינה מפוני יפו – זוכה לקבל הגדרה. שם לרחוב, מספר לבית – כתובת! ומי שטעם את הטעם להיוולד או לעשות ילדותו בסימטאות יפו, לגור במספר עם קו נטוי, יבין את הרגש הממלא היום את הלב שהבית מצוי ברחוב עם שם – של כל עם ישראל. זה סטטוס. זה מעמד. זה איכשהו "איש תחת גפנו".

*

יו"ר ועדת השמות, אברשה שכטרמן, דאג לערוך את הטקס במלוא "הפומפה". שולחן נשיאות מוגבהה על רקע דגלים גאים מתנופפים ברוח, רשימת מוזמנים מכובדת של בנים ובנות ונכדים, תלמידים וידידים של "ארבעת המופלאים", ראש העיר, נשיא הגימנסיה הרצליה, יו"ר המרכז החקלאי, ודיירי השכונה ברוכת הילדים והתינוקות.

מנחה עמיקם גורביץ בקול תנ"כי, פותח ראש העיר ומסביר על שום מה ולמה זכו גולינקין הרצפלד רוטנשטרייך וקריצ'בסקי שרחובות יקראו על שמם. חנינא קריצ'בסקי – מורה לזימרה בגמנסיה הרצליה. מורה של אז. מורה של כל הישוב. איש שפתיל חייו ניתק לפני חמישים ואחת שנים, אדם ערירי שלא הותיר אחריו צאצאים, שילדיו שיריו-שירינו עליהם גדלנו, שנמזגו בנפשנו ובדמנו. כשדורית ראובני שרה "על שפת ים כנרת", "אל ראש ההר" ו"פה בארץ חמדת אבות" נדחקו דמעות לעיני השומעים והשרים עמה, ובייחוד לעיני תלמידותיו של חנינא, שהן כיום סבתות. כמו למשל, ציונה קטינסקי-רבאו, כמו למשל יו"ר ועד השמות אברשה שכטרמן, שהפליא באלט שלו לשיר במקהלה המפורסמת כשהיה ילד.

שיריו של חנינא הם יד נצחית לשמו – אלא שאיש שוב אינו זוכר כי שירים אלה נכתבו בידי אדם. הם הפכו כבר מזמן לשירי עם. לשירי נשמה של העם.

זכרו לו חסד חייו, חסד כישרונו, למי שנתן שיר לעם, זכרו להנציח את שמו ברחוב חדש שיראה הרבה שנות חיים חדשים ומתחדשים – ואיזה יופי יש במעשה! איזה כבוד לאנשים שיכתבו מעבר למעטפה, רחוב חנינא קריצ'בסקי 12 תל אביב.

ועוד אדם יקר, מוזר, שונה מכולם, שהיה בכל מקום וכל מקום היה מלא אותו, שכבר בימי חייו היה למושג, למוסד – אברהם הרצפלד, אבא של ההתיישבות שמת בשיבה טובה וגם הוא רווק. חלוצות זקנות מני אז זוכרות רעמת שערו השחור. של הרווק העליז. אנחנו זוכרים את ראשו הלבן, בכל עלייה לנקודה, בכל התיישבות, בכל משק עזר, בכל שמחה של משפחה. את קולו המהדהד בנאומים עממיים, מבולבלים, אהובים. אבל להיות אבי כולם ולא להקים משפחה, זה ללכת לנצח. להימחק. דאגו לקראו לבית חולים בשמו, וכבר הוא שם נרדף לבית חולים – כמו הדסה, כמו בילינסון. עכשיו יתווסף שמו לאנשים בריאים, לילדים שוחקים, לכל דיירי רחובו.

את השם של ד"ר רוטנשטרייך – גילתה נינתו הקטנה – נכדתו של ד"ר יהושע רוטנשטרייך. אפרים פישל רוטנשטרייך, אביהם של ד"ר פרידה רותם, המשפטן יהושע והפרופ' נתן רוטנשטרייך, הותיר אחריו משפחה גדולה, אלא שכך רצה הגורל וכל נכדיו – נכדות. אין גברים בדור השלישי. אבי המשפחה המפוארת הזו היה איש נשוא פנים. שתרם רבות למדינה בדרך. אנו למדים מדברי המברכים, שאפרים פישל רוטנשטרייך היה כלכלן שהניח את היסוד לתעשייה הישראלית לעתיד לבוא. דאג למשיכת הון יהודי מן הגולה, דאג לכריתת הסכמים לחילופי מסחר בין ארצות שונות לבין ארץ ישראל. היה חבר ההנהלה הציונית, היה עיתונאי וסופר, ובטרם עלייתו ארצה היה מעמודי התווך של יהדות העולם ובייחוד כך של יהדות פולין. הוא היה חבר הסנט והסיים הפולני כנציג היהודים ויו"ר הסיעה היהודית בהן. זה משהו מקביל לראש ממשלה אצלנו. ככלות הכל, מנתה יהדות פולין יותר משלושה מיליון יהודים.

משפחת רוטנשטרייך הגיעה בכבודה הגדולה ביותר, בה, בנים, נכדות, נינות, משפחת גולינקין היתה מיוצגת על ידי הבת האחת.

מרדכי גולינקין, אבי האופרה הישראלית. האיש שיסד את האופרה העברית בשנת 1923. כשמנסים היום לשוות לנגד העינים את ארץ ישראל של אז, הנאבקת עדיין על עבודה עברית, העושה למעשה את ראשית צעדיה בהתיישבות, בבניה, במלאכה, במלחמה על השפה העברית, העוסקת בבניית ארץ מולדת ליהודים תוך מלחמת קיום לפת לחם ממש, כדי קיום הנשמה בתוך הגוף – עולה חיוך קטן על שפתיים. משוגע!

גולניקין היה משוגע לדבר אחד. מוזיקה. אופרה! הוא הגיע לארץ ישראל עם תוכנית האופרה העברית מבית האופרה של פטרסבורג, שם היה מנצח ראשי. בלא אהדה, כשלישוב יש דאגות אחרות, הצליח לממש את חלומו. ארבע שנים התקיימה האופרה שלו והעלתה שמונה עשרה אופרות. התזמורת של האופרה היתה התזמורת הראשונה, אולי המניחה את היסוד למוזיקה בישראל.

ארבעה אנשים שונים כל כך בשכונה אחת. ארבעה שמות דומים כל כך, חוט מאחד של זהב מאחד אותם, מסירות, תרומה, כישרון, אהבה, ושמות שהיו חולפים מן העולם לולא נזכר מישהו בוועדת השמות וביקש לגמול להם חסד עולם.

*

ודיירי הרחובות הללו. אתם שמחים שיש לכם שמות מכובדים כאלה?

"שמחים שיש כבר שם. בטח. וכל הכבוד לכבוד. בטח. וקל לכתוב מען על המעטפה. אבל איך אני אגיד למשל הר-צ-פלד. קרי-צ'בסקי. איזה מין שמות אשכנזים נותנים לרחובות בשכונה כמו שלנו? צחוק עושים לנו."

"אז מה צריך לעשות. לעשות גיטאות. שיצעק למרחוק שכונה מרוקנית, שכונה עירקית, שכונה תימנית? הוועדה אינה יכולה ואסור לה להתחשב בנימוקים כגון אלה. האנשים שפעלו פעלו למען כל עם ישראל. לא למען עדה זו או אחרת," אמר מר שכטרמן. "יש ועדת שמות – ישנה דרישה של אנשים שרוצים להנציח שמם. השאיפה למיזוג גלויות. לביטולן. לפחות בשמות הרחובות תתקיים. ועוד, יש הרבה יותר שמות הזכאים להנצחה, מאשר רחובות חדשים בעירנו."

לא שוכנעתי, מילא, אבל כיוון שכבר עמדנו בפרשת שמות שאלתי את איש שיחי מדוע קיימים אותם שמות בכל הערים ובכל העיירות. דבר שמבלבל גם בשעת חיפוש מען. בייחוד כך ברמת גן, גבעתיים, רמת יצחק, תל אביב. ביאליק והרצל, סוקולוב, וז'בוטינסקי ועוד ועוד. האם לא היה כדאי לעשות ועדת שמות מרכזית, כל ארצית?

בינתיים ניצלו התושבים הזדמנות לשוחח עם "נבחרי העם" ואיש שיחי הופקע. שכחו שהבחירות כבר מהם והלאה ועמדו וערכו רשימה של בקשות מבקשות שונות: עוד גן ילדים. סופרמרקט רוצים. אוטובוס שייכנס לתוך השכונה. אז מה. שיעשה רעש. אבל שיהיה. ועוד. כאשר בפעם השנייה תרצו לקרוא שמות לרחובות, לעשות טקס בשכונה שלנו, תודיעו לנו מראש. ככה באים לשכונה שלנו ואנחנו יושבים כמו אורחים. והרי אנחנו מארחים. היינו אופים עוגות, היינו מגישים קפה...