15.7.77
שבת. חם. כל מה שאדם רוצה, הוא לישון עוד מעט-קט – כאשר הטלפון מצלצל ומצדו השני של הקו מבשר קול מלא ריגשה: הגיע אלינו אסיר-ציון, מחנך ומורה, איש שנלחמנו על עלייתו. יעקב סוסלינסקי נמצא בינינו! ושיכנו אותו, עם בתו, בת 19, לאיזה מלון בחיפה, עצוב ועזוב לנפשו.
"באיזה מלון?"
"היום הוא נמצא ברחוב סירני בגבעת-רמב"ם, ליד הבריכה."
"אצל מי?"
"אצל יהודה כגן."
יהודה כגן. השם מפעיל פעמון של זיכרון. אבל הרי לא את יהודה כגן אנו הולכים לראות. הולכים "להציל" אסיר-ציון שהפכו למענו עולמות, שרקמו בעבורו "גן של שושנים", ולעת-עתה הסתפקנו בדרדרים. קורה. מישהו לא ידע. מישהו לא זכר. קיץ.
יושבת בעלת הבית. מביאה משהו קר לשתות. פניה מוכרות. בעל הבית – לבוש גופיה – גם פניו שלו מוכרות. הוא מחבק את הבחור הצנום. אומר: - אינך יכולה לתאר לעצמך את אושרי, כאשר ידידי צילצל ואמר שהוא כאן. יענקלע סוסלינסקי כאן... אני ידעתי שהוא שוחרר, ושהוא עומד לעלות לישראל. אבל לא ידעתי אימתי. איש לא הודיע לנו, ותארי לעצמך, שהוא הגיע לישראל ועמד בשדה-התעופה לבד. איש מאיתנו לא בא לקבל את פניו... איש לא חיכה לו...
עשר שנים במאסר
"הוא קרוב שלך?"
"קרוב? הוא אח. יותר מאח. אני ישבתי איתו יחד בבית הסוהר ברוסיה."
"אבל אתה ישראלי."
"אני יהודה כגן. את לא מכירה את סיפורי אני בעל חנות הירקות מגבעתיים שנסע כתייר לחפש את אחיו, שנודע לו שנשאר בחיים, והק-ג-ב תפס אותי ונשפטתי כ'בוגד' וישבתי עשר שנים, בבית סוהר ובמחנות עבודת-כפייה – כל הארץ רעשה מספורי, כל העולם רעש. אני כותב עכשיו ספר. אנשים שוכחים. וצריך שהעולם יזכור, מה מעוללים לנו. אבל אין לי פנאי – עבודת ירקן היא עבודה קשה...
"אה, זה אתה..."
"בכבודי ובעצמי," אומר יהודה. נוטל אותי בידי ועושה סיבוב בבית. והבית כולו "מצופה" תמונות משם. תצלומים, ורישומים של מחנה הריכוז והמחנות האחרים, מכתבים, פטיציות. חוברות על אסירי ציון, והתכתבויות עם המשפחות, תצלומים של ילדי גולים נמקים בבתי סוהר.
"ספר," – אומר יהודה – "ספר איך מאסיר רוסי נהפכת לאסיר-ציון. ספר, אחי," אומר יהודה. וסוסלינסקי, מורה לאנגלית ולתרבות-הגוף, בעל מידות של מחנך צנוע, הלום תהפוכות משטר וחיים – שכמו עדיין אינו תופש שהגיע לחוף-מבטחים – אינו יודע במה להתחיל. באיזו שפה לדבר. איך פתאום לקום ולספר לאנשים שאינו מכיר את הקורות אותו שם, ברוסיה הגדולה.
"חא – חא! הוא למד ציונות בבית הסוהר."
משפט ראווה בקישינוב
מיוחדת במינה היתה דרכו של סוסלינסקי לציונות. מורה ומחנך צנוע, נשוי ואב לשניים, הרואה עצמו רוסי לכל דבר. סוסלינסקי היה מחנך רוסי השקוע כולו בעבודתו. אשתו – מורה גם היא, אישה נאה מאוד, לא-יהודיה, המתאוננת לא פעם שבעלה מכור להוראה, יוצא מן הבית בשעה שבע וחוזר בשעה אחת-עשרה בלילה. משאיר עליה את גידול הילדים וחינוכם, לא עושה לרווחת משפחתו. "אני סברתי" אומר סוסלינסקי "שלהיות מורה זוהי שליחות. שבעבור כל שעה של הוראה במשכורת מחויב המורה לתת שעה-שעתיים בתרומה. שהשיעור אינו נגמר בכיתה.
"על מה נאסר סוסלינסקי?
על אכפתיות. הוא מספר: "כיוון שהרגשתי עצמי כשווה בין שווים, כיוון שראיתי עצמי כמחנך, היו לי שאלות, והייתי משגר אותן. היו לי השגות על דרכי-חינוך, והצעתי רפורמה בבית הספר: הפרדה של מגמות, הארכת שנות-ההוראה הקדם-אוניברסיטאיות ל-12, ועוד. כתבתי מאמרים. שלחתי לבטאון חינוכי. המאמרים לא פורסמו – אך השיטה אומצה. אולי בזכותי, אולי בזכות מחשבה עצמית של שלטונות-החינוך. איני יודע. דבר אחד ברור: עורך הביטאון החינוכי פירסם כעבור חצי שנה הצעה של רפורמה, שהיתה כמעט כולה העתק של תכניתי...
"בשנת 1957 כתבתי גם הצעה לסובייט העליון ליצור רפובליקה עצמאית ליהודים באוקראינה. הצעה שלא זכתה לתגובה. מחיתי על פלישת הצבא לצ'כוסלובקיה, ועוד דברים כגון אלה. אבל מה שהגדיש את הסאה כנראה, היה מכתב-מחאה ששלחתי על תליית 'שני מרגלים' יהודים בעיראק. ביקשתי כאזרח, שמדינתי תתערב למענם, שתמחה. כתבתי את המחאה – ואז נזדמן לביתי יוסף מישינר (אסיר-ציון, שבינתיים עלה לישראל) והצטרף לחתימתי. יוסף מישינר נזרק מבית הספר שבו הורה. מכאן לכאן הושלכנו לכלא, ונערך משפט ראווה שארך 14 יום – בקישינוב. ופסקו לי שבע שנים, ושש למישינר..."
מסיבת-תה במחנה אסירים
"כאן בא סיפורי," אומר יהודה כגן "יענקלע אוהב להמעיט. תשמעי, זה היה במחנה 17. מחנה נבזי. בהתחלה הייתי בכלא 5, שהוא לאזרחים זרים, אבל אחרי כן הבינו הרוסים, שאי-אפשר להאשים בבגידה אזרח זר, והעבירו אותי למחנה 17 שהוא לא רק של פוליטיים, ופושעים ורוצחים רבים בו. היה קור למטה מ-30 מעלות, ואני רואה שמביאים בחור צעיר, רזה וחלוש, ונותנים לו מיכסה של חפירת-בורות. איזה מטר שמונים אורך על מטר רוחב ושני מטרים עומק והבחור נופל על פניו. אז הלכתי לדבר בשבילו. היה אחרי שנה של בית כלא. בלי שום פעילות גופנית. בקושי עמד על רגליו..."
"בערב," אומר סוסלינסקי "בערב הזמנת אותי לתה. זוכר?"
מנהג הוא, מספר סוסלינסקי, כשבאים למחנה ניגשים אליך אנשים ומציגים עצמם ומזמינים לתה. וזה טקס שלם, אותה שתיית-תה: מכינים באופן מסורתי, בכד די מלוכלך, שמשמש את כל הצריף, כך שמבשלים בו גם מרק. "ובכן, נותנים לתוכו את התה היבש, שמים לב שלא ירתח – מכסים בכפפה מלוכלכת, ואחרי עשר דקות יוצא תה משובח מאוד. הוזמנתי אפוא, נמזגה לי כוס התה, ולא ידעתי שצריך לנהוג נימוס, ללגום שתיים שלוש לגימות קטנות ולהעביר את הכוס הלאה. בתומי התחלתי לשתות את כולה, וכמעט הבאשתי את ריחי. בא לעזרי ה'זמליאק' בן ארצי, ולא סתם יהודי אלא אחד מארץ ישראל, יהודה כגן. נטל אותי תחת חסותו, לימד אותי מנהגי-המחנה, ועוד באותו ערב בישל למעני מרק, באותו כד-תה מהולל, ומאיזה מקום הוציא נקניק יבש מאוד. נקניק שקיבל בחבילה מן הבית ושמר עליו כבר איזה חמש שנים טובות, ואמר לי: אכול. מרק מקוביות מישראל, ונקניק מישראל. יבש כעץ היה הנקניק – אבל הטעים ביותר שאכלתי מעודי.
"היה זה כגן שסיפר לי על ישראל, על החיים בה. הראה לי גלויות שקיבל מן הבית. גלויות עם תמונות נוף, צילומי ערים, אנשים, חיילות, ילדים. הייתי בא לראות אצלו את הגלויות. להסתכל בארץ ישראל. ואז יום אחד נתן לי גלויה. היא איתי. נתן לי גלויות אחדות. אתם לא יודעים, מה זה בשביל אסיר יהודי – גלויות מארץ ישראל..."
אמרתי: "הוא אימץ אותי. מה זאת אומרת אימץ – הוא היה מקבל חבילות מן הבית, היה עובד קשה ומשתכר איזה רובלים שרק בהם אפשר היה לקנות לחם. אני מעודי לא הצלחתי למלא את נורמת-העבודה שלי, וכמעט שלא היה לי במה לקנות אוכל. כי באוכל שקיבלנו במחנה עבודת-הפרך לא היה אפשר להתקיים. ובכן, הוא חילק עמי את מזונו. תמיד היינו אוכלים יחדיו..."
יהלומים בתוך הרפש
"ואת יודעת מה עשה הבחור הזה בשבילי?" – אומר כגן – "הוא נקרא על ידי הק-ג-ב, שחיפשו נגדי ראיות. הם ידעו, שסוסלינסקי אינו ציוני – הרי נאסר על פעילות חתרנית נגד ברית-המועצות, כאזרח סובייטי, לא כיהודי... הציעו לו להמתיק את גזר-דינו ולשחרר אותו מן המאסר, תמורת מידע עלי שיספק להם. אבל הוא סירב, ולא עוד, אלא שסיפר לי זאת... בחר במעצר ובמאסר נבזי, ולא בגד אפילו בהבטחה למראית-עין. אני אוהב אותו על עדינותו, על מסירותו, על האחווה שהראה והוכיח בדרכים רבות מאוד..."
סוסלינסקי מיצה עד תום את קובעת התרעלה של השוט הסובייטי. למן שנת 1970 ועד ינואר 1977 ישב בבית סוהר, עבד בפרך במחנות-עבודה ידועים לשמצה. בית סוהר בקישינוב, בתי סוהר ומחנות-עבודה באודיסה, רוזאיבקה, פוטמה, מחנה 17, מחנה 13, מחנות באוראל, שוב פוטמה, ושוב מחנה 36 באוראל, פרם וריגון. היו תקופות בלי כל קשר עם העולם החיצון. היו תקופות בצינוק. היו השפלות – והיה גם יופי נדיר של חברות ומסירות, בו עומדים למבחן עליון רוחו של אדם, מצפונו ומוסריותו.
במולדוויה, במחנה 3, פגש את הציונים הראשונים, מריגה, מלנינגרד ומקישינוב. פגש את דויד צ'רנוגלאס, את מוגילבר, את האחים זלמנסון, את דרזנר. "היה לנו קיבוץ שלנו. היינו יחד, עבדנו יחד, אכלנו יחד. לכל אחד מאיתנו היה תפקיד משלו. אני הייתי הטבח. הייתי ממונה על הכנת מאכלים לערב שבתות וחגים. היינו מברכים, היינו סועדים, היינו מדליקים נרות. היינו שרים משירי ציון ושירים שזכרנו מן הבית. היינו מקיימים שיחות, למדנו היסטוריה עברית מפי צ'רנוגלאס ועברית ממוגילבר. הליכוד, ה'ביחד', הציל אותנו מניוון. הפיח בנו רוח של גאווה, נתן לנו נשמה יתרה, ואני חושב שרק תודות לה נשארנו בחיים. כי כולם כולם חלו, והם חולים.
"ואני כל כך חרד לחנוך. נדמה לי שכוחותיו אוזלים גם אני חליתי פעמים אחדות. היו לי התקפי לב. גם היו בעיות עם הפרעות דיבור, שיתוק חלקי."
הסוהר האכיל את האסיר
כל מה שמספר סוסלינסקי או אחד הניצולים האחרים מן הגיהינום של "עולם השוויון" של "קן-הקוקיה" – נדמה לו שכבר ידוע הוא ואין טעם לחזור עליו. ואני יושבת ובושה שכמו רוב הישראלים, סיפור אסירי-ציון מבולבל אצלי לחלוטין, ומרוב שמות איני רואה את הסיפור, את הטרגדיה האנושית, את תחיית הציונות שנהיתה אצלנו כבר למטבע שחוק שמעטים מאוד מתעניינים בו, מעטים מאוד בקיאים בו ומעורבים בו. כבר צריך להיות מומחה, אולי בעל דיפלומה כדי להתמצא באפופיאה שאולי איננו ראויים לה, משום שאיננו יודעים להשיב לה כגמולה...
אשרה לעצמי להביא רק שתי אפיזודות, שאולי אינן שייכות לכתבה, משום שלא נכנסתי לפרטים. אבל בכל זאת. תארו לעצמכם תמונה כזאת: באים אנשי הק-ג-ב ונוטלים את סוסלינסקי ואת מישינר מן המחנה, שבו פגשו ביהודה כגן, לוקחים אותם בחזרה לקישינוב למשפט חוזר. מלבישים אותם מלבושים אנושיים, שמים אזיקים על ידיהם, קונים כרטיסי-טיסה, והרי ישוב כל אחד על ספל נפרד, איש איש ואזיקיו והשומר הקשור אליהם בשרשרת על ידם. האחרים היושבים במטוס מסתכלים ושותקים.
מודיעים על הידוק חגורות. מלווים מהדקים להם את החגורות. מודיעים על התרת החגורות – המלווים מתירים.
אחרי כן באה הדיילת ומביאה ארוחה על מגש. "להביא גם להם?" – היא שואלת את איש הביטחון.
חוכך השומר בדעתו: "מובן שצריך להביא" הוא אומר "הרי קנינו בשבילם כרטיסים וזה כלול במחיר..."
מביאה את הארוחה. צריך יהיה לפתוח את האזיקים אומרת הדיילת.
השומרים מסכימים. את האזיקים של מישינר מסירים. הוא יושב ואוכל. האזיקים של סוסלינסקי אינם נשמעים למפתח. משהו קרה ואין מצליחים לפתוח אותם. יושב השוטר ומאכיל את אסירו – נתח אחר נתח, לגימה אחר לגימה מגיש לפיו של האיש המבוגר, מאכיל אותו כאילו היה תינוק; וגם מנגב את שפתיו במפית נייר... וכל המטוס מביט באידיליה בין האסיר לסוהרו.
"מדוע לא חכית לו"
ועוד אפיזודה. זוכרים את יצחק דלאל הי"ד – הסוחר היהודי העשיר שנתלה בבגדד באשמת ריגול למען ישראל, נתלה עם שותפו הערבי, באשמה שמעולם לא הוכחה? אשתו, אודיל, הגיעה לישראל עם שני ילדיה הפעוטים. באישון לילה נמלטה מבגדד, גנבה גבולות, ידעה הרבה תלאות, וכיום, אחרי שבתה בינינו שבע שנים, עדיין נאבקת על הרשות להעלות את עצמות בעלה הי"ד. לפני שנים נודע לאלמנתו של יצחק דלאל, שיהודי נמק בבתי-אסורים, משום שניסה להציל את בעלה ומיחה לפני השלטונות הסובייטיים. איזה חוט מקשר אותה לאותה דמות רחוקה. היא פוגשת באישה טובה, גברת רות עופר, המתכתבת עם אסירי-ציון רבים, ובמשך שנים רבות מאוד כותבת גם ליעקב, מספרת על הנעשה, בלי לקבל תשובה אחת. רות עופר קיבלה מכתב ראשון מסוסלינסקי לאחר ששוחרר. היא ידעה שהוא נאבק על עליה. אך לא ידעה מתי יגיע. איש לא ידע מתי סוסלינסקי יגיע לישראל – ואם ידע, לא דאג להעביר את המידע, לאחר מעשה הודיעה רות לאודיל שיעקב הגיע, והלכה לחפשו. קצת חבל, היא אומרת, שלא ידעתי בטרם בא. הייתי הולכת לשדה התעופה. אולי הייתי מונעת ממנו את הרגשת הבדידות, את האכזבה כשמגיעים לחוף מיוחל ואיש אינו בא להקביל שם את פניך...
ועוד איזה קטע מן האש. מאש-התמיד הזאת: כשלקחו את יעקב סוסלינסקי לחקירה, עדיין היה איש צעיר. כמו בשיר... "לושינקה". וסיפור חייו מסתיים כמו שורות השיר – "מדוע לא חיכית לו..."
כשיצא מבית האסורים, לא חיכה לו איש גם שם, ברוסיה. (כמו בלוד...) בשמונה השנים קרה משהו לאשתו הנאה, שאינה יהודיה. נעם לה קשר עם האחים היהודים הדואגים לאסירי-ציון. מטלפנים, שולחים חבילות השוות הרבה כסף דואגים לנשי-האסירים שתהיינה לבושות כיאה, שתתנחמנה בכל תפנוקי הנשים כמו קוסמטיקה, עדיים, כלים נאים. בכל אופן, האישה מצאה את בעלה בשובו, חולה, כלי שבור, צנום, שקוע בבעיות-עולם-היושב-מאחורי-הסורגים, ומוכן למסור נפשו למען הצלת חברים-אחים שהחופש נשלל מהם... בקיצור: חיי אשת אסיר-ציון-בכלא נעמו לה יותר מהיות אשת איש בעל עבר של אסיר וחשוד. וגם חלומו לעלות לארץ ישראל לא היה חלומה.
תוך הכנת עלייתו לארץ ישראל, הגשת הדוקומנטים, חיפוש ואירגון של כל התעודות הדרושות, השגת היתר היציאה, תוך יציאה לעולם שלא הכיר, ובעיות שלא היה מסוגל להתמודד עמן, צריך היה גם לאבד את משפחתו, להיפרד מאשתו וללכת בגפו לארץ ישראל.
עמד כעני, כזר בביתו, מול אישה אלגנטית, שונה: עני ואביון בתוך משפחתו שלמדה לחיות ברווחה שבאה לה מאסונו.
ואז קמה בתו, ראיסה שהיתה בת 10 כאשר נלקח לחקירה – היא חיכתה לאביה. והלכה אחריו – למולדתו. רות הרוסיה הלכה אחרי אביה היהודי – ועתה היא לומדת להכיר אותו...