6.4.61
"גבירות הבשן" צלו את בשרן בשמש צהרי יום-האביב ראשון. עדרים-עדרים ישבו על כיסאות פלסטיק צבעוניים מודרניים, סביב שולחנות פורמיקה מודרניים, שתו קפה, גרשו זבובים טורדניים – ודיברו, דיברו ודיברו.
מנגד – בכיכר רחבת הידיים, נאבק עשב שוטה בשבילי האספלט. פה ושם הציץ מבין סדקיו, ועמד בגבורה על זכות קיומו בעולם הסדר והחוק.
משנמאס לסוניה המשוגעת לתלוש עשבים שוטים, המעזים לחיות ולהוריק למרות הכל, פנתה אל השולחנות הצבעוניים. בדרך קטפה פרג שדה תועה, תלשה את עלין ומילמלה: "כן, לא, כן, לא, כן." כן: היא צמאה. צמאה מאוד.
הלכה מפזמת להנאת עצמה. הלכה וריקדה. עמדה לפני המון הגבירות הצולות בשרן בשמש יום-אביב ראשון, פתחה צווארונה גם היא.
הביטה באחת הגבירות שעסקה אותה שעה בשתיית קפה. היא הרימה ספל אל שפתיה המאודמות, ביד מטופלת שציפורניה ארוכות ולוהטות. גמעה גמיעונת, החזירה את הספל למקומו ושוב קרבה לשפתיה, ושוב גמעה גמיעה של כלום. וכל אותה עת עמדה המשוגעת לפניה וליוותה את התנועות בעיניה, מן הצלחת אל השפתיים ומן השפתיים אל הצלחת. גמעה הגבירה גמיעה שכזאת. נאנחה האישה אנחת רווייה – נאנחה גם סוניה ואמרה לעצמה: "כן, אני צמאה."
עמדה עוד שעה קלה והלכה אל גבירה אחרת. ילדה קטנה כירכרה שם סביב אמה וסרט אדום ריקד על תלתליה.
נתגלגלה המשוגעת בצחוק וביקשה לתפוס את "הפרפר" שעל ראש הקטנה. פתחה הילדה ביללת פחדים, ואמה שפכה קיתון דברי כיבושין."
תסתלקי מפה! מה נעמדת כאן? מה את רוצה?!"ל
יקקה סוניה בקצה לשונה את שפתיה הסדוקות ונתחייכה. "לשתות. לשתות אני רוצה."
הפעוטה המשיכה בבכיה.
כך היתה מהלכת משולחן לשולחן. מחווה דעתה על מעשה-סריגה, מציצה בעיתון מצויר שבידי אישה אחרת, מבהילה, שלא מדעת, ילדים פעוטים, מרגיזה אם חרדה שמיהרה להסתיר פני תינוקה מהבל פיה של המטורפת. והיתה מהרהרת בקול: "אני צמאה!"
על המדרכה בסמוך עברה אישה צעירה. סוניה תלתה בה עיניה. נתעודדה, קרבה אליה, וללא הקדמה הודיעה:
"אני צמאה. תלווי לי חצי לירה, בחייך."
?!
"אני רוצה לשתות, פה, בחברה. ולשזף את הגב. זה נורא נעים, את יכולה להלוות לי? בחיי אחזיר לך מחר. אפילו שאני לא מכירה אותך, אני כבר אמצא אותך. אני אחזיר לך. תראי!"
"בטח, סוניה. ומה שלומך?"
"מאיפה את יודעת איך קוראים לי?"
"מבית הספר. למדנו באותו בית ספר, בבית ספר לבנות, זוכרת?"
"אתן שומעות?!" - צעקה לעבר הגבירות ועיניה הזהירו. וגופה נתיישר ושמלתה הפרומה התנופפה ברוח – "אתן שומעות? גם אני הייתי פעם ילדה!"