29.2.69
המדרגות הקטנות היורדות אל "הטרקלין" הקטן של הוצאת "עקד", גם עליהן ישבו. ובפנים – פנים צעירות, פנים קשישות – וכולן קשובות. והמשוררת, אנדה עמיר, יושבת וקוראה מתוך ספר שיריה. ספר שירים שיצא לאור בשנת תרפ"ט – לפני ארבעים שנה! קוראה היא בקול מונוטוני-מתנגן, שירים קצרים, שמסתיימים אי-שם באמצע, אי-שם באמצע החיים. שירים שאומרים "עוד יבוא."
ואחר כך התפתח ויכוח. אם אפשר לקרוא לשיחה עם משוררת על שיריה – ויכוח. אחת השומעות טענה שהמשוררים נרגעו. ששוב לא נשמעת בשיריהם אותה זעקת כאב וגאון ואהבת מולדת שנשמעה בתוך ומיד עם תום מלחמת ששת הימים. השיגרה באה לשכון – אמרה אותה גברת.
ואנדה נתרגשה. הכיצד. לא שאננים. דבר לא נשתנה. ואיך יכול להשתנות. הנה היום, חזרה מהלוויתו של הבן של שאנן, ידידה.
"הבן של מי?"
"כן, כן. הבן של שאנן. ד"ר שאנן. נפל."
"איך, מתי, כיצד, לא ידעתי..."
"התנדב" – סיפרה אנדה. "היה משוחרר משירות ורץ להתנדב. הבן הקטן שלו..."
*
איני יכולה עוד לראות את המסגרות השחורות החובקות שמות נערים בני שמונה-עשרה, בני עשרים. איני יכולה עוד.וכמוני רבים. הורים רבים. כל הארץ. ובייחוד ההורים.
הורים, שהם עוד צעירים. הורים שעוד כוחם במותניהם. הורים – שמביטים על ילדיהם כעל ילדים לכל דבר. שהם ילדים לכל דבר. צעירים מכדי להביע דעה, מכדי להחליט, מכדי להיבחר, מכדי לבצע משימות – לדעתנו. אך מבוגרים מספיק כדי לתת את חייהם.
ייקחו אותנו. יציבו אותנו בגבולות. נגן אנו על ארץ זו, ובתוכה – על נערים אלה. הם עוד זכאים לגדול – לחיות. מתביישים אנו להביט בעיני הבן-נער שמאחורי גוו הצעיר אנו מסתתרים. כלום זקנים אנו?!
גם אם רוצים הבנים. גם אם רצים הם להגן, להשליך נפשם. עוד שהות להם. עוד תינתן להם ההזדמנות – לדאבון הלב. עוד הרבה שנים יישמעו בארץ זו שלנו שירים קצרים, שמסתיימים אי-שם באמצע. אי-שם באמצע החיים... שאין אחריהם "עוד יבוא."
והמשוררת חזרה לקרוא משירי ה"עוד יבוא" שלה. בשקט. בקול מונוטוני-מתנגן.