22.7.66
כעשרים קילומטר דרומה מדימונה, סתם כך באמצע המדבר – עמדה המכונית וכפרד עיקש מיאנה "ללכת". לוהטת, נאנקת ורותחת – ואינה מתקדמת אפילו צעד אחד.
"לא רחוק מכאן ישנה תחנת דלק," בישר בתושיה חייל-טרמפיסט שאספנו בדרך. "רק עוד קצת, ונגיע הביתה - ולירוחם."
הלוך וטפוף הלוך ודחוף – והנה התחנה המושיעה לפנינו. עוד קצת – רק עוד קצת – היי בובה – הפצרנו במכונית שהיתה משנה טעמה, נדלקת ונכבית, נכבית ונדלקת, ותוך תהפוכות מצב-רוח משתנה זה, משירה פתיתי חלודה שחורים-אדומים, ממקום סתר בגופה הלוהט.
"זה מן החום," החזיק אחריה החייל. "מן החום והיובש ומהתנודות. מהתנודות השתחררו הברגים – ומן היובש התבקע לך כל ה'בודי'. בצפון היתה מחזיקה מעמד עוד עשר שנים. כאן תתפורר מבפנים, בין הידיים, כמו האנשים. כמו האנשים האלה שהובאו הנה מן השפלה. הברגים בראש משתחררים, כל הנוזלים מתאדים, והשאר מחליד ומתפורר, מתפורר ומחליד. גם כשלא רואים. כמו במכונה זו."
משהצלחנו לבסוף להגיע לתחנת הבנזין, שם קיווינו למצוא יודע נפש מכונה, וצוננים להחיות נשמתה – מצאנו את התחנה סגורה ומסוגרת ורק כלב קטן התנהל סביבה, אט אט, כזקן בא בימים.
אמרנו – ניתן לה לנוח ולהתקרר ואז נמשיך. כי מי זה עוצר בירוחם?
מפגש האבות
מולנו שלט: "מפגש האבות". כך קוראים למסעדה ולבית המלון הקטן שעל אם הדרך, ליד תחנת הבנזין. בנויה היא אבן – והבית הקטן – כמו כל בית קטן בנגב, אכלה אותו השמש.
המסעדה היתה סגורה. "בית המלון" אף הוא היה נעול. מבעד לחלונות הסגורים היה ניתן לראות מיטות פועליות וקירות ריקים.
"הי – איפה פה בעל הבית?"
זנב קטן ושחור הזדקר מעלה ונפנף קצהו לשלום, בעצלתיים. ובעליו – פתח פיו ופיהק נביחה. הסתכל בנו היטב – הפנה גבו וחזר לשמור על תחנת הבנזין שלו, תוך ביטול מוחלט. "מכם לא תהיה פרנסה," כמו אמר.
ואז לא היתה בררה אלא לעלות למעלה – אל העיירה הבוהקת בלובנה למרחוק, שעל הגבעה. "יש שם מסעדה ובית מלון וסינימה ויש הכל," הבטיח החייל-הנער, שבהתקרבו לעירו, אצה לו הדרך מאוד.
"נלך ברגל."
"אפשר," אמר. "אנחנו, השבאב, יורדים כל ערב למטה, אל הכביש – וחוזרים בריצה. זה הספורט הלאומי שלנו במקום," אמר ועיניו ספק צוחקות ספק מיצרות. "אבל לכן לא יהיה נוח," אמר. בגלל העקבים, לא יהיה נוח."
ואז ניסינו שוב את המכונית, שמא יקרה נס. והנס קרה – והיא התחילה לעלות בחשיבות וכל הגבעות שמסביב מביטות היאך זה עולה מכונית גדולה ומאובקה בשממה הזו. מביטות ומתפעלות, באין מישהו אחר שיביט ויתפעל.
"מה המבנים האלה?"
אזור התעשיה. אך הכל סגור. נראה כמו שומם. ואז נזכרתי כי ערב שבת.
"לא רק בשבת. תמיד פה סגור. עוד אף פעם לא פתחו."
"אבל ראיתי בספר הטלפונים שישנם בתי חרושת רבים."
"כן," צחק החייל. "בספר הטלפונים..."
במקום יש רק אזור. אין תעשיה.
והיכן עובדים התושבים?
בערד (80 קילומטר מירוחם), בדימונה (30-20 קילומטר מכאן), במדרשת שדה בוקר (25 קילומטר), בים המלח (70 קילומטר) עבדו גם במקום – בבניין. עכשיו עומדות כאן 500 דירות יפות – ריקות, טרם דרכה בהן רגלו של שכן.
מלחמת הבחירות עוד נמשכת על הקירות
החייל שלנו הודה, איחל הצלחה ובילוי נפלא, ונבלע באחד הבתים המקושטים בפלקטים דהויים של "כל קול לממשלת אשכול."
רחוב רחב ידיים שכמוהו מעטים בתל אביב. אך מדרכות אין (כמו מרבית הרחובות ברמת גן) לעומת זאת יש הרבה אבנים חדות ושאריות חומרי בניין ואבק דקיק של חול מדברי שולט בכל ועוטה הכל באפרוריות עצובה.
ישנן קבוצות בנינים חדישות, עם צמודים ותריסולים ו"שפריץ" ומקומות חניה למכוניות, אך אין מתחתם מכוניות ואין בתוכם אנשים. וישנם בנינים שמקרוב נבנו – והם משכנות עוני, "סלאמס" מעליבים.
נסבל וטבעי לראות בניינים בלים מיושן – שהפכו למשכנות עוני. אך נורא ואיום לראות בנינים חדישים שבלו. משהו מנוון וחסר ישע עד יאוש זועק מהם. מבנה חדש שייך לניקיון, לאביב, לנעורים, לתקווה. מבנה חדש שהוא "סלאמס", דומה לתינוק שזרקה בו השיבה ופניו נחרשו קמטים. "תינוק" כזה אין לו שייכות לאביב, לנעורים ולתקווה. הוא ללא תקווה.
מבנה ישן שנתבלה יש לו עבר, היסטוריה וכעין צידוק הדין שבהשלמה, עת הוא מתבלה ואפילו הופך ל"סלאמס". זוהי דרכו של עולם בבני אדם, בבנייני אדם. מבנה חדש שנתבלה – אין לו עבר והיסטוריה. כמו רובצת עליו קללת ההרס.
ברחוב הרחב הזה עמדים מזה המבנים הזקנים מטרם עת עמוסי כבסים, נשים וילדים מצווחים ואבות עייפים – 10 נפשות בדירה בת שניים וחצי חדרים צרים ומצד שני עומדים הבתים החדשים והכמעט ריקים – ומסביב, לאן שתסב העין – מדבר. מדבר יבש ומקריח וצהוב-שדוף – לא חתימת ירק, ולא צל צלו של צל כלשהו. רק אבנים, תלי אבנים – ופלקטים המבטיחים עתיד ורוד ושגשוג לבוחרים.
ערב שבת ואין חג
הערב מתחיל יורד. מקצה הרחוב הריק, המעיק באפרוריותו המייאשת, עולה זוג וילד. סמוכים זה לזה הם מטיילים, למטה, אל הכביש. מעדת בני ישראל המה. האישה יפהפיה בסארי סגול-ורוד, המתעופף ברוח ו"דמעת הדם" על מצחה השחום. היא מרחפת כמו אותן פיות שבאגדות ורודות. היא והוא וילדם הפעוט בתוך השקט האפרורי, והמדבר שמסביב, והבתים העומדים בבלויי סחבות של מודעות הבחירות, והאבנים החדות. כמה יוצאי דופן הם. כמה עצובים בתוך נוף אכזרי לא להם.
ישנה בירוחם עדה ניכרת של בני ישראל. חוט של חן ואצילות נסוך על פניהם, וקולם עדין ושברירי – והם תלושים – אינם שייכים לא לנוף ולא לנוף האנושי.
ערב שבת – ואין חג. מן האזור הפנימי, שגרים בו מעט יוצאי רומניה, אמנם עולה ריח קלוש של דגים, אבל ללא אותו ריח אופייני של "געפילטע פיש".
ובשני בתים אחרים, של יוצאי צפון אפריקה בהם ביקרנו – עמדו הנשים וגיהצו בגדים. ערימות גדולות וגבוהות של לבנים.
ב"מרכז המסחרי", שבטבור ירוחם, הכולל חנויות אחדות, קולנוע וחמישה-שישה בתי קפה וקיוסקים, ושצורתו כצורת רחבה עתיקה בספרד – שיחקו בקלפים – ורק גברים... מעט בני נוער שיחקו בכדורגל, והשאר עמך ותהה "מה נעשה."
הגביר
ההצגה של אחר הצהריים ב"סינימה" נסתיימה כבר מזמן. ההווי של "מסביב לשולחן המשפחה" הולך ונעלם. מועדון ראוי לשמו אין – לאן, אפוא, אפשר ללכת? עומדים בחבורות וחושבים. הממונים על הנוער, טוענים שעושים ועושים – והכל כטיפה בים. אין לנוער מה לעשות – ביום אין תעסוקה – ובערב אין לאן ללכת. אז אלה שנמאס להם ללכת "לדחוף את הסלע" – כמו במחזה הנפלא של נסים אלוני – ולרדת אל הכביש הראשי ולרוץ כלפי מעלה, מה יעשו עם עצמם – מה יעשו עם נעוריהם? מעשנים. גם חשיש... שותים. גם לשכרה...
גם אם המצב קשה, ובייחוד כשהמצב קשה – הולכים לסינימה. משלמים בפרוטות האחרונות. וכשאין "סוחבים". כן. במקום הקטן הזה, המונה שמונת אלפים נפש, יש הרבה פריצות לבתים... סיפרו לנו.
אל הסינימה, אל עולם הבדים, נמלטים כולם. הקולנוע – שייך למר פייגנבאום – ספרו לנו.
גם כשרע, הפרוטה מצויה או שאינה מצויה – מוכרחים לאכול – נכון? ואם אין היד משגת ביצים וחלב ובשר וירק – לחם מוכרחים לאכול.
והנה גם המאפיה שייכת ל... גביר המקום. למר פיינגבאום.
ישנם פועלים הבאים לירוחם, מחיפה ומתל אביב. למרות האבטלה הכרונית, שאינה עושה רושם יותר על התושבים – כי הם סבלו ממנה תמיד והתרגלו אליה כמו לכל צרה ותיקה שנהייתה חלק מן ההווי – באים פועלים מן החוץ. אלה הפועלים העובדים על מכונות גדולות, טרקטורים ובולדוזרים ענקיים. ופועלים אלה זקוקים למקומות לינה. על כן ישנו בית מלון – או ליתר דיוק, בית לינה. ואותו בית לינה שייך... כמו למר פיינגבאום.
ובהמשך לאותו מלון ישנו בית קפה ובית אוכל, שנסגר לציבור הרחב והיה למועדון של רפ"י – וגם הוא שייך... כמובן – לאותו האיש.
משלא הצלחנו לחדור ל"מפגש האבות" – למרות שירדנו פעם ופעמיים להמתין לבעלים, ונפגשנו שוב ושוב בכלבלב, שכנראה שכחו להפקיד בידיו את המפתחות – ביקשנו לינה בבית המלון של פיינגבאום.
"כן – בשבת יש לי מקומות לינה – באמצע השבוע אין. המקומות כולם תפוסים על ידי פועלים. אבל מי זה בא לבלות שבתו בירוחם?" תמהה האישה הנעימה, אשתו של הגביר, ואז גם פתחה לפנינו את הטוב שבחדריה. "נכון שלא אכפת לכם שישנם כאן חפצים של הפועלים?" – קבעה.
"אבל המצעים," הבטיחה, "נקיים. כל יום שישי אני מחליפה את הסדינים."
במקום שהיה צריך להיות החלון – ואף היה – עמד ארון.
"הנוף בחוץ מכוער – מוטב לא לראותו" – הבטיחה.
האור של ירוחם
בערב הזמינו אותנו "המורות" – לבלות בחברתן. רותי, ודפנה ורחל, ואורה, וכל שם צעיר ויפה וצברי היה מיוצג שם. נערות בנות 20-18, העושות בירוחם במסגרת הצבא, מיעוטן במסגרת משרד החינוך, וחלקן בגני הילדים הנפלאים של ארגון אמהות עובדות.
אם יש אור בירוחם – אין ליחס אותו לחברת החשמל, אף לא לשמש. את האור למקום חשוך זה מביאות צבריות צעירות, חינניות-לבביות – קשוחות כאלה כלפי חוץ, שלעולם לא היה עולה בדעתו של איש, אף לחשוד בהן, כמה אהבה ורוך ורוח שליחות – ספוגות הן.
הן כמו נטלו על עצמן לתקן את העוול שנעשה לאנשים, שהושיבו אותם באמצע המדבר, בלי להכין תחילה מקורות פרנסה במקום, בלי להתחשב באקלים, בלי להביא בחשבון את הצרכים התרבותיים והחברתיים של האנשים.
"יש מידה של אכזריות איומה," אמרה נערה ירושלמית. "באותו פיזור אוכלוסיה ובעיקר ביישוב הנגב והמדבר. לוא, לפחות, היה המקום על איזה גבול שהוא – מגן על ריבונותה של הארץ – היתה בכך נחמה. העולים ציונים הם. רוצים לעשות למען מטרה. היו יודעים שהקרבן אינו לשווא. אבל כשמושיבים בני אדם באמצע מדבר, רחוק מכל מקום פרנסה, וחורצים גורלם ואפילו לרצונם אין שואלים..."
כשנוטשים אדם על אי-בודד, הוא יכול לדוג דגים. בג'ונגל – הוא יכול לטפס על עץ ולקטוף קוקוס. איזה דגים ניתן לדוג במדבר צחיה ואיזה 'קוקוס' אפשר לקטוף במדבר? באיזה פרח אפשר לשמוח ולקולה של איזו ציפור לחלום? "לוא לפחות ידעת שזה למטרה טובה" – אמר לי יהודי זקן מרומניה, היושב בירוחם כבר עשר שנים ומצפה לרחמי שמיים.
"או לוא חטאתי – גם אז הייתי מבין. אבל ככה... אפשר ווייסט איר, מאדאם – פאר וואס מען האט אונז פערשיקט?"
"אז למה אינך קם ועוזב?"
"עכשיו? מניין יש לי הכוח לזה? השמש כל כך ייבשה אותי. אני מתפורר מבפנים – המוח לא עובד – מניין אקח את הכוח, לקחת שוב את מקל הנדודים? ותמיד מבטיחים ומבטיחים שיהיה טוב – שיהיה אחרת – אז מחכים ומקווים, מקווים ומחכים, ובינתיים עוברות שנים – והזיקנה קופצת ואין אפילו החוצפה לרצות, לקום וללכת."
היום האחרון בירוחם
אבל הרי רציתי לספר על המורות. הנה הן לפניכם. הן באו לקחת אותנו לטייל.
"זה היום האחרון שלי בירוחם," אמרה ירושלמית קטנה, "מוזר, מחר, כלומר, מחרתיים כבר לא אהיה פה."
"כמה זמן את הכאן?"
"אני – שנתיים וחצי, ונירה – שנה, ורותי חתמה על עוד שנתיים."
"מקום קשה כאן?"
"קשה? – זה מקום נורא. עוני כזה. הילדים מתהלכים בבלויי סחבות, או בבגדי חג. אני, רוחצת להם את הראש בנפט ומסבירה שזה נורא, שזה מביא מחלות, אבל צריך לעשות את זה בעדינות. כשאני מורידה את פח הזבל אני מוכרחה לנהל מלחמה. אני נשבעת לפניהם שאין שם שום דבר ראוי לאכילה או ללבישה – ודברי אל הקיר."
"אני מתארת לעצמי שאתן שמחות לעזוב."
"שמחות?!" קפצו. "אני אוהבת את המקום. אני אוהבת את האנשים. הם נפלאים. הם קורבנות של נסיבות. צריך לעזור להם. צריך לפצות אותם על אותה מהתלת הגורל, או הכורח, מי יודע מה נכון יותר, שהובאו לכאן, ללב המדבר.""
מייד אין ירוחם
"אמרתי קודם שיש אזור תעשייה אבל אין אף תעשייה – והדבר נכון ולא נכון. באזור התעשייה אין אמנם כלום, לבד ממספרי טלפון בספר הטלפונים וכוונות טובות למכביר ורשימת מפעלים הנפתחים הנה, הנה זה 15 שנים. מפעל לזכוכית "פניציה", ומפעל לבקבוקי טמפו, ועוד איזה מפעל של תפירת קונפקציה. ואולי בכל זאת... מר שלמה אמיר, מנהל המחלקה לאזורי פיתוח, מכריז שיש עדיפות א'א' לירוחם, כל מי שיבוא לירוחם וירצה להקים מפעל – יאושר. לא הוא – המפעל. יתנו מילווים ממשלתיים, הדרכה, רצון טוב, הנחה במס-הכנסה, אם לא שחרור מלא – וכו' וכו'.
ואכן, מפעל "לון" למוצרי קוסמטיקה קיבל מילווים ונהנה מכל מיני הנחות – אומר מר אמיר; לא מספיקות – טוענים בעלי המפעל.
המפעל הזה – הוא פלא בפני עצמו. יוצרו והמשוגע לדבר, הוא ד"ר פיטר וויידה, שהלך בעקבות ההיסטוריה וגילה עפרות זהב במי-ים המלח ובחמי זהר ובצמחיה המדברית. שש שנים הוא יושב בירוחם. את כל חסכונותיו השקיע בחיפוש אחר צמחים ומינרלים ובעריכת ניסיונות. וגם הלוואות לקח – וניסה ומימן והגיע לתוצאות בלתי רגילות. חברת "לון" של ד"ר ויידה, צולעת בפרסומת שלה, ובכל זאת הגיע גם מעבר לים, שמע מוצרי הקוסמטיקה שלה – שמפו, משחת סבון נטול סבון, קרם, חלב פנים ועוד. המפעל – או ליתר דיוק – המעבדה מפרנסת (בקושי) תשעה אנשים לבד מד"ר ויידה – והיתה יכולה להעסיק יותר לו ניתן לה מקום מתאים, רכב וכדומה.
אך לא. "הפרופסור המפוזר" כלומר ד"ר ויידה – אינו כתבא רבא בענייני חשבונות. הוא פשוט אינו מסוגל לאסוף פרטים מחודש לחודש – אך מס הכנסה הוא מס הכנסה ותובע מחיים וממתים. מאזורים עירוניים ומאזורי פיתוח, שהם כביכול משוחררים ממס. והאיש – במקום לעסוק במחקר וחיפושים ופיתוח המוצרים – טרוד בחישובי מס הכנסה ומתחבא מפני נושים התובעים ריבית דריבית על הלוואות קטנות.
הרוב בירוחם הצביע אמנם בשביל המערך, אך כדי להרכיב הנהלה היו צריכים להיכנס בקואליציה עם רפ"י או עם הדתיים. וכך קרה, שמפלגה, שהיו לה פחות קולות מכולם – הרכיבה למעשה את מועצת העירייה.
"רוצים לעשות עמי קואליציה – בבקשה – בתנאי שאני אהיה ראש העירייה." וכך היה נציג הדתיים, שנבחר במיעוט קטן, לראש המועצה.
ומאז הוא דואג מאוד לעיר. ואחר המפעלים הראשונים שעשה לקידומה: הוא הלך ל"לון". לבית החרושת היחיד בירוחם, נותן העבודה היצרני היחיד, שעל מוצריו כתוב בגאווה MADE IN YERUCHAM ותבע כי יובא משגיח מן הרבנות שיפקח על ייצור קרם הפנים שיהיה כשר למהדרין.
אנדרטה ליתוש
תסלחו אם אפסיק כאן לרגע את הסיפור על ירוחם ואקח אתכם לרגע לאפריקה, לגאנה. לפני שנים אחדות הוזמנתי לביקור בגאנה הססגונית, ביקור שהשאיר בי רושם עמוק גם בשל חודש תמים של לילות ללא שנת בגלל... היתושים.
מארחי הגנאים צחקו לי. הם דווקא נהנים מן היתושים. היתוש – הסבירו לי – הוא ידידם הגדול. "אנו חייבים לו הרבה תודה. אנו אפילו חושבים להקים לו אנדרטה נשגבה עליה כתובת מאירת-עיניים. כבוד למשחררה של גאנה מעול הבריטים – הוא למעשה גירש את הבריטים בעקיצותיו, ושיחרר את ארצנו."
יתושי ירוחם, ספק אם יזכו לאנדרטה הם אמנם מחבבים יותר אורחים מן החוץ – אך גם בתושבי הקבע אינם מזלזלים. וכך הופכים הלילות הקרירים והיפים בירוחם – ללילות של "קרבות".
מניין באים הם. לא מן השמים: במרחק מה מירוחם נחפר לפני שנים אגם ענקי וניסיוני לאיגור מים, ששטחו 500 דונם. אחרי כן נשכח מאדם, ועיתונאית אחת חיפשה זמן רב ב"מקורות" אדם שיוכל להסביר לה למה נחפר ומה מטרתו. רק בקושי מצאה אדם שבכלל ידע על קיומו – איש לא זכר אותו.
אך היתושים זוכרים והם קנו בו שיכון קבע, וגם דגיגים באו לשכון בו – אך האחרונים מספקים לפחות מעט שעשוע – אפשר לרדת לאגם ולדוג דגיגי רקק וחלומות.
אחרי לילה ללא שינה, בגלל היתושים הנ"ל, קמנו לבוקר בהיר וקולני, הרדיו בדירה הסמוכה הרעיד קירות הבתים. גם מן החלונות האחרים בקעו קולות רדיופוניים וקקופוניים. ולמטה, בתוך חדר המדרגות, התאספו שכנות – ישבו על הרצפה בבגדי צבעונין, ודיברו ופטפטו עד שבאו וחזרו הבעלים מי מטיול אל הכביש ומי מבית הכנסת.
סובבנו בעיר. הלכנו לבקר אצל דוקטור ויידה, שאת דירתו מצאנו לפי צלילי מוזיקה קאמרית של באך. הלכנו למורות, והכרנו 4 זוגות של מורות ומדריכים שהתאהבו זה בזו ובירוחם ועשו את ביתם כאן – ומשקרבה שעת הצהריים – ירדנו לאכול ב"מפגש האבות", שמא כבר באו...
בירוחם יופי
בצאת השבת – יצאנו גם אנו. ושתי טרמפיסטיות ביקשו כי ניקח אותן לבאר שבע.
"זה כל כך יפה מצדכם," הבטיחה הצעירה ביניהן, נערה כבת שבע-עשרה. "הבת דודה שלי ממהרת לבית החולים בבאר שבע."
"שרק לא תלד במכונית" התפללתי בלבי. והיא כמו הבינה – מתנשמת ומתנשפת, כרסה בין שיניה – הודיעה שהיא לא יולדת סתם ככה. זה כבר הילד החמישי שלה והיא יודעת להתאפק.
"בת כמה את.
""זקנה," אמרה בעצב. "בת עשרים וארבע."
"בת עשרים וארבע וכבר אם לחמישה..."
"אז מה – הנה אני בת שבע-עשרה וכבר יש לי שלושה..."
"את מירוחם?"
"היא מירוחם. אני ממצפה רמון."
"ואיך מצפה רמון?"
"זיפת, קשה, עצוב, משעמם. פה טוב עיר גדולה הלוואי וגרתי בירוחם."