30.4.64
"אינך מכירה אותי" – אמר הקול שמעבר לקו – "אך הייתי מבקש שניפגש. יש לי סיפור מעניין בשבילך."
כל ישראל יש לה סיפורים בשבילי, סיפורים שאינם ניתנים לכתיבה.
אני מודה לך, מר?...
כהן.
צר לי מר כהן, אבל לצערי אין לי פנאי, חזרתי זה לא כבר...
אני מחכה לך כבר שלושה חודשים. הסיפור הזה הוא שאלת חיים בשבילי. אנא!" – וכאן הרעיד הקול בצליל של עייפות, של דחיפות מפאת העייפות, ואז התערב הלב ומחרת היום מצא אותי יושבת מול מר כהן.
חלוץ לשעבר. פנים שזופות וגלויות, עיניים מביטות בך ישר, קרחת לא רצינית נותנת אותות מכובדים של וותק נעורים משומרים היטב. הבגדים תפורים יפה ובקפידה, צווארון החולצה פתוח, כמו שצריך, ושתי כפות ידיו – רואים כי ידעו עבודה, אף כי מאז עברו הרבה שנים של שפע.
הוא גיחך – "זו את? לא ידעתי."
גם אני גיחכתי. גם אני לא ידעתי שהקול אשר דיבר אלי בטלפון שייך למר כהן המפורסם. לא הייתי מעלה על דעתי אפשרות כזו. ושנינו גיחכנו כי שנינו ידענו שאיש זה אינו איש סיפורים. ראיתי אותו פעמים רבות יושב בראש אירועים ציבוריים גדולים, כאיש פיננסים. הוא ידוע כאיש כספים בעל יד חזקה, מאותם הטיפוסים שדרכם סלולה לפניהם. דרך עיקשת, ישרה וקצרה, ללא שבילי עפר צדדים של היסוסים, פשרות, חלומות. אצלו פינקס החשבונות פתוח תמיד והיד רושמת בביטחה, לזכות – לחובה. ושניים ועוד שניים הם תמיד ארבעה, ומה לאיש כזה ולסיפורים – רק אלוהים יידע.
מבלי דעת נטשתי את מקומי שמעברו השני של שולחן הכתיבה וישבתי לידו על "כסא האורחים". לא התאים לו, למר כהן החשוב, לשבת מעברו השני של שולחני. הוא כמו נולד "לשבת ראש". תמיד.
"זהו סיפור על אדם שגילה לפתע שהוא מיותר. זה לא סיפור עלי."
"מובן מאליו" – הסכמתי עמו מיד. וכי מי היה מסוגל לחשוד במר כהן האדיר שהוא מיותר. ולוא גם כך הווה, האם היתה התודעה חודרת אל הכרתו מבעד לשריון העסקים והמעשים. ולו חדרה – האם היה אכפת לו? אבל אם כך למה בא אלי?
"אז למה באתי אליך, תרצי לדעת. משום שאדם זה קרוב לי. משום שעניין זה נגע ללבי. משום שרוצה הייתי שאנשים מסוימים ילמדו לקח – ומשום שאני קורא את סיפוריך הקטנים והם מדברים אל לבי."
נו, נו.
כאן נעשה הפסקה קטנה. חשוב כי תדעו שהפגישה מתקיימת במערכת עיתון וברגע זה שוב מצלצל הטלפון הפנימי בצילצול מאוד לא סימפטי וחיים איש הדפוס שכולם סרים למרותו, מודיע לי בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים שארד מיד לדפוס.
"בעוד חמש דקות. אני צריכה לרדת בעשר ושלושים... והגלופות טרם הגיעו..."
"אני מבין, אני מבין" – אומר מר כהן – "אני אקצר."
ובכן, יש לו ידיד, אדם בשנות השישים המוקדמות, איש מכובד ואמיד ובעל עמדה. בקיצור, אדם מבורך בכל. ולאיש זה שני בנים ונכד אחד חמוד. בן ארבע, בהיר עיניים ומתולתל שיער. ילד חמודות.
זה קרה באחת השבתות. המשפחה כולה נאספה בביתו של הידיד – לחוג את יום הולדתו השישים ואחת וכולם אמרו שבאמת אי אפשר להאמין שאכן הגיע לגיל כזה. לא יאומן! לא יאומן! ושתו ואכלו והביאו לו מתנות וברכו אותו בעיתונים. ולאיש הזה יש כל מה שאפשר שיהיה לאדם שהגיע לגילו ושגילו גיל לו: ממון, כבוד, בריאות משפחה אוהבת...
לקח הידיד את נכדו על ברכיו והזאטוט חיבק את צווארו ובשתי כפות ידיו הזעירות ניסה לכסות את עיני הסב. והסבא הצעיר נהנה וכמו ניסה לאכול את כפותיו הקטנות של הנכד.
"סבא" – אמר הזאטוט – "סבא'לה, עצום את העיניים." עצם ידידי את עיניו.
"תחזיק את העיניים סגורות! עוד!" פקד הילד.
אותו רגע שוב צילצל הטלפון הטרדן שלי. תפס אורחי את השפופרת והוריד אותה. "סלחי לי!" רעד.
"אמרתי לנכדי – מותק – כמה זמן עלי להחזיק את עיני עצומות. מותר לי לפתוח אותן?"
"עד שיהיה שמח – סבא. אבא אומר שכאשר תעצום את העיניים יהיה שמח..."
אבל מר כהן – הלא זו בדיחה ישנה ואל תיקח אותה ללבך... – רציתי לומר לו, אלא שאותו רגע אסף אורחי המפורסם את פניו בכפות ידיו ובכה.