5.7.76
"ברוכים הבאים למשפחת דוידזון
מכל דיירי הבית"
"כל הכבוד לצה"ל"
קבוצת ילדים יושבת על מדרגות בכניסה לבית:
"זה למעלה. קומה רביעית משמאל."
"ומה אתם עושים פה?"
"כבר היינו שם. לא יכולים לתפוס מקום. צריך לפנות לאחרים."
"יש אורחים?"
"אוהו!"
שעה אחרי צאתם מלוד. שולחנות ערוכים בכל טוב. סעודה כיד המלך באמצע היום. שותים לחיים. צוחקים ובוכים. באים עוד ועוד אנשים. גברים נופלים זה לזרועות זה. אפשר לחתוך כאן את האהבה לפרוסות גדולות ויספיק לכל בית ישראל, כולל זה שיושב בתפוצות. איך אנחנו יודעים לאהוב זה את זה בשעת צרה ובייחוד בשעת ניצחון והצלחה. איך אנחנו יודעים להיות ערבים זה לזה. לקבל את מלוא האחריות למעשי מדינת ישראל אל מול עולם מתנכר. כל ישראלי הוא נציג, שליח, בא-כוח.
אבל ילד?!
מתברר שגם הילדים שלנו אינם ככל הילדים. גם הם נושאים בעול המדינה, גם הם נציגים שאסור להם לבכות או לא להאמין. שאסור להם להראות שהם פוחדים.
"ברגע של החטיפה, היה לי משבר ובכיתי" – מודה בֶני בן השלוש-עשרה. "חשבתי, זה לא הוגן. למה זה מגיע לנו, שיחרבנו לנו ככה את הטיול?" אבל אחרי כן אמר לו אבי, שכל אדם עומד לפני ניסיון קשה בחיים, וזהו אחד הניסיונות שאנו מתנסים כישראלים וכי אין מה לפחד. ראיתי שישנם גם אנשים אחרים ואני עם כל המשפחה שלי: אבי, אמי, ואחי הגדול. אנחנו יחד – ומה שיקרה יקרה לכולנו וצריך להראות להם, למחבלים, שאנחנו גאים ולא מפוחדים ולא מתרפסים. אז בלי שנדברנו היינו כולנו שקטים, ולפעמים גם דיברנו איתם, סתם, בנחת.
"אם שוחחתי עם אחי על אפשרות בריחה? אחי יותר גדול ממני, הוא לפני צבא. בשנה הבאה יֵלך לצבא - אחי. הטיול הזה בעצם אורגן בשבילו. כי בשנה הבאה ילך לצבא. זה כמו הזדמנות אחרונה להיות משפחה מלוכדת ביחד – ומקלקלים את זה. אולי הוא הרגיש עצמו קצת אחראי. אני לא יודע אם הגעתי למסקנה בעצמי או מתוך שיחות. בכל אופן ידעתי שאין טעם לתכנן בריחה. אנחנו באוגנדה. נברח מן הטרמינל, נצא משדה התעופה – ומה הלאה? לאן נפנה משם עם הפנים הלבנים שלנו, ועם ים מזה וביצות מזה. לאן בורחים."
"ובכן," נושם בני עמוקות "אנחנו נמצאים במחנה שחם בו מאוד. מזג אוויר של קו משווה. יש זבובים, ויש ברחש שנכנס לכל מקום. לאף, לעיניים, לאוזניים. והזמן זוחל לאט. ואנחנו לא יודעים מה קורה. אבל יש אמא ויש אבא - יש על מי לסמוך. אני לא צריך לקחת יזמה. אני יכול להישאר ילד."
"רכשת לך ידידים? הכרת שם איזו חברה?"
בני צוחק ללא סוף. "חברה – כן – אחת בת שש ורבע... אבל רכשתי לי שם ידידים. וכנראה יישארו ידידים לכל החיים. חוויה כזו אינה מתרחשת כל יום..."
"איך הרגשת כאשר הפרידו ביניכם לבין האזרחים הזרים?"
פניו של הנער בן השלוש-עשרה מרצינות - ומעיניו העליזות ניבט אותו מבע לכוד, חולמני כלשהו, עצוב, הנושא עמו אלפיים שנות גלות:
"הרגשתי מושפל. כמו אחד שלא שווה אל האחרים," לוחש בני.
"ואחר כך, כאשר שחררו את האחרים ואתכם השאירו, האם פחדת?"
"כשנמצאים עם הורים, לא פוחדים." אומר בני.
"אמך סיפרה שכאשר פרצו חיילי צה"ל – אתה התפללת."
"אני לא ידעתי שזה חיילי צה"ל – לפתע שמענו יריות. רצנו לבית השימוש. כולם רצו לשם. החבאנו את הראש באדמה. אני לא זוכר בדיוק מה ואיך התפללתי. זו היתה אולי מין תפילה פרטית, ביקשתי את אלוהים שיגן עלינו. שיציל. וגם קראתי שמע ישראל."
"מה דעתי על צה"ל?
*
מאז ומתמיד אני מעריך את צה"ל. עכשיו אני מעריץ אותו."
"באיזה חיל אתה רוצה לשרת?"
"בחיל אוויר – כמו אבי."
"אתה לא מפחד לטוס?"
"לא. ואנחנו נמשיך בטיול שלנו, אבל במטוס ישראלי."