15.7.60
היא – מלכת הדייגים
אגדות מהלכות בגליל על אחת ושמה עזה. ולא רק בגליל – גם בעמק, גם בשפלה מדברים בה נכבדות. עזה בן-ארי, המדריכה לדיג בגליל העליון, היא שם-דבר, ויש אומרים, היא – הדייג של ישראל.
מספרים, שהיא העלתה את תנובת הבריכות בגליל למקום הראשון. מספרים על שכלולים בלתי-רגילים בשיטות עבודה, בהזנה חסכונית, בשיווק מאורגן ובהשבחת טעמם של קרפיוני הגליל.
הגענו לאילת-השחר עם ערב. אורות דהויים של בטרם-חשכה הבהבו מחלונות הבתים. תוך כדי חיפושים אחר ביתה של עזה, הספקנו לאסוף אינפורמציה לרוב. נדהמנו, פשוט נדהמנו מהגאווה הגלויה, שרוחשים אנשי המשק לבתם-חברתם. אכן, דבר נדיר הוא לזכות לאהדה גם בבית.
את עזה לא מצאנו בביתה. נערה קטנה, כבת שש, מילאה את תפקיד המארחת במומחיות רבה. "כשאמא היתה עסוקה עם אחי, כשהיא היניקה אותו בבית הילדים, אז אני תמיד קיבלתי את האורחים שלה. אני נורא אוהבת אורחים..." אמרה גלית הקטנה, בקפצה סביבי, ועיניה השקדיות חייכו מאוד. לאחר שהמתנו שעה ארוכה, הציעה הילדה לחפש את אמה בבית התינוקות. בדרך חקרה אותי, אם אכיר את מוליק מכפר הנשיא, או את יצחק מיפתח, את פלוני ממלכיה – אלה הם החברים של אמא. דייגים, שהיא מארחת, כאשר האם עסוקה עם האח הקטן. גלית לא הבינה את הקומי והנפלא כאחד – באותה ההמתנה של דייגי הגליל, אלה הבחורים החסונים והגאים, מנועלי המגפיים הגבוהים עד לברכיים, העומדים לפני בית תינוקות וממתינים לאשה קטנה אחת, שתגמור להיניק תינוקה, כדי שיוכלו ליטול ממנה עצה בגידול הדגים שלהם, הדגים אותם אנו אוכלים אך גם עזה עצמה, בחורה כבת עשרים-ושש, תמירה, עירנית, מהירת תנועה ולשון וחיננית מאוד, לא הבינה מה המיוחד בכך.
מקצוע – ככל מקצוע
"מה יש?! זהו מקצוע ככל מקצוע, וזוהי עבודה הרבה יותר רומנטית. שטויות, הדיג אינו גורם לראומטיזם; ראומטיזם זהו אופי, עניין של עצבים, זה רק נדמה" – קובעת בבטחון עזה. ולראייה, מי הם הסובלים ממיחושים ראומטיים בקבוצתה, למשל? דווקא אלה העובדים "בענפים יבשים."
עבודה קשה? נכון – "פעם היתה זו עבודה קשה, בימי נעורי," מודה היא, אך מאז נשתנו שיטות העבודה, הוכנסו שכלולים וכל בחורה, הצמאה לנשמה יתרה ויש לה כושר עבודה בינוני, יכולה לעבוד בה. כששאלנו אותה, אם האימהוּת לא היתה לה כאבן-נגף במקצועה, צחקה עזה וסיפרה, שהאימהות היתה לה דוקא קרש-קפיצה. "אם הגעתי לתפקיד של הדרכה ולהישגים איזה שהם, הרי זּה בזכות האימהוּת, ובעיקר בשל חודשי ההריון וההנקה. בחודשים אלה לא יכולתי לעבוד בתוך המים. אנשים העובדים בשדה ממש (בבריכות) השמש מכה להם על הראש. הם חוזרים הביתה הרוגים, ופשוט, אינם מסוגלים לחשוב..."
לדייג אין שעות עבודה קבועות ואין שעות עבודה בכלל. יש שצריך לצאת בבקרים, בטרם זריחת השמש, יש וצריך לשוב דווקא אחר-הצהרים בשעות-הרוח; ויש לצאת גם בלילות. הדייג "מתחתן" עם בריכה, הוא חייב לאהוב ולחזר אחריה בדבקות. הדייג עושה כל מה שהבריכה דורשת, ואין כמעט אפשרות לחלק את העבודה לסוגים שונים.
כיוון שעזה לא יכלה לעמוד במים עד מעל לברכיים, כיוון שלא יכלה למשוך ברשתות, לפזר אוכל, או לדוג לשיווק, היה לה פנאי לחשוב. נתמזל מזלה ובאותה תקופה נתפנה זמנית מקום במעבדה המשותפת למשקי הגליל. ואם כי לא היה לה כל יסוד לעבודת מחקר, היא ערכה מין "מחקר סטטיסטי פרטיזני", שהיה בניגוד לכל חוקי הסטטיסטיקה המקובלים. היא ביססה את מחקרה על כרטיסיות מדויקות שניהלה על בריכות הדגים של איילת-השחר והמשקים הסמוכים. בכרטיסיות אלה רשמה בקפדנות כמויות הדגים לרבייה שהוכנסו, המזון, תקופת הרבייה, משקל הדגים, כמות הדגה, משקלו של דג-תינוק בן גרם אחד ועד לזה של היוצא לשוק שמשקלו המינימלי הוא 400 גרם. ועוד המון פרטים שלאדם פרטי אין עניין בהם.
כיוון שעזה אינה איש מדע, היודע מה מעט הוא יודע, היא מיהרה להסיק מסקנות מאותם מספרים, על איכלוס נכון, על תזונה רציונאלית, על גודל בריכות וכדומה. אנשי המשקים שבסביבה שמעו על מסקנותיה של הדייגת בת השנתיים במקצוע ומילאי פיהם שחוק. ואילו אנשי איילת-השחר שמעו והחליטו לנסות את שיטתה של עזה והיבול קפץ מעלה!
עתה מילאו אנשי איילת-השחר שחוק פיהם, אבל שחוק אחר. צחוק של הצלחה ושמחה. כי בהצלחת שיטתה של עזה חברו שתי שמחות: האחת – עליה בתנובה של אחד הענפים הנחשלים והפיכתו למכניס וחשוב ביותר; השניה – הצלחתה של ילדת המשק, שהיתה אגוז קשה שהסב לא מעט כאב ראש.
מן המכוניות – אל הדגים
מי חשב שיצא ממנה בן אדם, מספרים ותיקי הקיבוץ. תחילה היה זה שגעון המכוניות. עזה בת ה-14 החליטה ללמוד נהגות באופן עצמאי. בסביבה חונות מכוניות רבות – של הצבא, המשק, של או”ם. נהגים מעוצבנים מתרוצצים ומחפשים את הרכב שלהם – היה מאורע של יום-יום... גם בבית-הספר לא שבעו ממנה נחת. הקיבוץ נשם לרווחה, כשעזה נסעה ללמוד באשדות-יעקב ומשם לעין-חרוד, ומשם למקווה-ישראל. מכל המקומות סולקה אחר כבוד והיא חזרה למשק ללא תעודה ועם המון צפורים בראשה.
היא עבדה בכל ענפי המשק ולא התמידה אף באחד. עד שבאה והודיעה, שהיא רוצה לעבוד במדגה. כאן התעקש הקיבוץ, משום-מה, והודיע שלא ימשיך לרקד לפי החליל שלה, ודי. אך עזה בשלה. היא מאמינה רק בעבודה, שהאדם מרגיש בה טוב ואז היא מהנה אותו והוא מהנה אותה. הטענה לא עשתה רושם במיוחד; המרדנית הוחרמה והוצאה מסידור-העבודה. חבר משק מוצא מסידור-עבודה, נחשב למוצא מן החברה, לטפיל שאינו כדאי במזונו.
עזה היתה בורחת אל הבריכות כאל עיר מקלט, עד שהקיבוץ נכנע. גם הבחור של עזה, שבא אחריה ממשמר העמק, הוא דייג. הזוג בן-ארי הפך לאחראי לענף כולו. עזה – כמתכנן ודובר המשפחה ואישה השתקן – איש הביצוע. "באותה תקופה יש לנו שם של הזוג המשעמם ביותר במשק. פחדנו לזוז מן הבית בגלל האחריות הגדולה שרבצה עלינו. וכשכבר יצאנו לטיול קצר עם החברים, על מה דיברנו – על דגים!!"
מהעבודה במעבדה עברה עזה להדרכה אזורית. 13 אלף דונם של בריכות דגים, כל בריכות הדגים שבגליל העליון, הם מלכותה של עזה. אם קורה משהו מרביצים טלפון לעזה, זו מתיישבת בג'יפ שלה, ודוהרת למשך הקורא לה.
היא הסכימה לקחת אותי עמה בג'יפ לסיורה היומי, ולעבור בכך על לאו מפורש של מסירת אינפורמציה על ידי פקיד ממשלתי בלי לטול לכך רשות מראש מן הממונה עליה – בתנאי שאכתוב משהו על אסון הצפורים ואי-הצדק שבחוקים, האוסרים לאסור עליהן מלחמה. הצפורים לבריכות הם כמו ארבעה לשדות. כשפושט הארבה נזעקת המדינה כולה, והממשלה דואגת לצבא שלם של מצילים. "כשפושטות הצפורים בשדות המים שלנו, כלומר בבריכות, ואנו יוצאים על חשבוננו להשמיד אותן בלי רעש ובלי תופים, חייבים אנו לעשות זאת במחתרת, אחרת, ניענש בקנסות ובמאסר ובשלילת הרובה..."