10.11.61
מאז התחילו לדבר בצבורנו על תודעה יהודית, נעור משהו בלבו של שכני, קיבוצניק לשעבר, ולאחר אספת חברים שנוכחו בה כל בני המשפחה, ארבעה במספר, החליט להכניס יותר 'יידישקייט' ומסורת לחיי המשפחה וגינוני החינוך שלה. דובר על קריאת "פרק" בתנ"ך, בצוותא; על הדלקת נרות בערב שבת; על סעודה חגיגית באותו ערב ואפילו על זמירות וסיפורים מימי הילדות. והשיטה פעלה יפה. אפילו קצת יפה מדי – לטעמו של שכני. כי הבן הבכור, שהיה אז בן שתים-עשרה ומשהו והתחיל כבר להתכונן ל"בר מצווה" שלו, הופיע יום אחד ודרש – רבי. ודרש, לאחר מכן, חגיגת בר מצווה לפי כל דיני הדת והמסורת, ולאחר הבר מצווה, לא פסק להניח תפילין ונהיה אורח קבוע בבית הכנסת הסמוך.
לאמו החל לעשות צרות צרורות. בשתי מערכות כלים חשקה נפשו. אחת לבשר ואחת לחלב. והיה עומד מעליה, עם שעון ביד, ובודק אם הבשר הוכשר כדת וכדין. מקפיד על "כיבוי אורות" אוטומטי בשבתות, ובכלל. שכני הרהר הרבה הרהורי חרטה על יצר התודעה היהודית וייתכן שהיה יוצא במסע תעמולה לביטולה לולא, סעודת ערב השבת.
ואכן היה זה מראה מרהיב. מראה שנטע קנאה בלבות כל מיודעיהם ושכניהם.
יושב האב רחוץ וחגיגי, בחולצה לבנה בוהקת, בראש השולחן. ואשתו יושבת מולו. ומזה ומזה יושבים שני הבנים. "כשתילי זיתים" הנרות דולקים. החלה מכוסה במפית צחורה מרוקמת. הדגים הממולאים הולכים ומשתפרים משבוע לשבוע, ועוגת השבת מבטיחה קינוח סעודה משגע. וכבר לא נדבר על לפתן השזיפים, על מרק-הזהב הצחור ושאר מעדני מלכי-השבת מדורי דורות.
ולאחר הסעודה, אין בהלה. שרים שירים ישנים, מספרים אגדות, ומתבדחים בניחותא עם אורח אחד או יותר, שמקפידים להזמינו. אז איך לא יוותר האב לבנו הדתי, הדורש שגם הוא, כלומר האב, יילך לבית הכנסת, ויתפלל יום יום, ויתרום לישיבה הסמוכה? נו, ומה אפשר לעשות, כשהבן-יקיר הזה מודיע יום אחד שהוא נכנס לתנועת נוער דתית?! לא כל כך נעים, אמנם כלפי החברים לדעה אבל הרי כולנו למדנו פסיכולוגיה, וכולנו יודעים שאסור לעשות "פער" בנפשו של ילד. ילד אינו יודע חכמות. אי-אפשר לומר לילד "תהיה מסורתי רק קצת". או שמאמינים או שלא מאמינים. ילד אינו יודע לפסוח על שתי הסעיפים, את זאת ילמד כאשר יגדל ויחכם.
אולם לאחר חודשים אחדים, התחיל הבן "לשבת על סיכות" תחילה עוד היה מזמר עם כולם, אחר כך החל לחמוק מן הבית אחרי השיר הראשון, אחר כך לפניו – ולבסוף, דרש שיקדימו את ארוחת השבת משעה שמונה, לשבע וחצי, ומכאן לשבע ומכאן לשש וחצי ומכאן:
"אולי נוותר על הארוחה. תמיד יוצא לי לאחר לערבי הווי בתנועה..."
התהלך הקיבוצניק לשעבר ונפשו עליו מרה, מרה מאוד. התחבבו עליו אותן סעודות ליל שבת, התחבבו במידה כזו שלא יכול בלעדיהן. ואם גם המשיכו לקיימן, אבד זוהר אורן, הרוגע. "הסיכות" כמו חדרו לאוכל, לשיחה, לחיוך השפוך על הפנים. הבן הקטן היה יושב מעוצבן, משתתף בצערו של אחיו – ולבסוף נרדם מרוב ריגוש. והאם טענה ש"די לה". מוטב לצאת ולבקר אצל מכרים מאשר לקיים ארוחה ללא טעם.
ועברו שנה או שנתיים. מדי פעם היו עושים ניסיון של שיחזור. יש שהיה עולה יפה אך לרוב היה נכשל – ונשארו ערבי ליל שבת – חלום יפה. ומשגדל הבן הקטן והיה לנער, וימי הבר מצווה שלו קרבו, הצטערו ההורים שאברך זה אינו רוצה בטקס מסורתי. אותו ענינו שחקני כדור רגל וכוכבי קולנוע ודי.
"למה אין לנו יותר סעודה חגיגית עם נרות ומפה לבנה?" שאל פעם. ומשישבו יחדיו שבוע אחד, דרש גם בשבוע שלאחריו – והשמחה חזרה לשכון במעונם. והבן הזה לא היה "יושב על סיכות", והכל התנהל בניחותא והשיחה קלחה, והשירה התרוננה, ומשעייפו כולם וישבו לקרוא בעיתון, רק אז היה יוצא לשוח מעט עם חבריו.
"לך ודע מי ירצה במסורת." היה מספר האב לחבריו.
אך הוא לא ידע סוד קטן. שהבן הזה היה ב"חברה סאלונית" ושם נפגשים החברה לאחר חצות.