7.11.69
הם היו ארבעה. אם קולנית עד אימה ובת במהדורה מתוקנת אך דומה מאוד למקור. אב צנום וחתן (בעלה של הבת) שהתגוננו כל הזמן ב"שש, דארלינג. פליז..." ולשווא. ישבנו בהילטון ואכלנו איתם ארוחת ערב ויותר מאשר אכלנו מן המטעמים שהוגשו, אכלנו את עצמנו מרוב בושה. כל מטעם חדש זכה לקריאות התרגשות, כל אישה חדשה שנכנסה לאולם – לגל של ביקורת קולנית.
"ששש... דארלינג" – אומר האב שוב ושוב לאשתו הקשישה.
"ויולט – אינך יכולה להתאפק רגע" – אומר ביתר תוקף הבעל הצעיר.
"אגב" - אמר הקשיש והסתכל בבהלה בשעונו – "המטוס מגיע בעוד חצי שעה. אנחנו מאחרים."
"אוי ואבוי," זעקה הבת – "המראה הזה, אסור להפסיד אותו זה היה ה'היי לייט' בנסיעה הקודמת שלנו. איך הללו מתרגשים. איזה בכי הלך שם. ראית כבר איך מגיעים עולים?"
"לא ראיתי" – הודיתי בבושת מה. (מוטב לא לראות מאשר להתייחס לזה כמו ל'היי לייט' – חשבתי...)
"אז מוטב לך להצטייד באיזה מטפחות. את תבכי..."
"אני לא אבכה" – אמרתי להם.
"נראה, נראה..." ונסענו.
קחי מטפחת!
כבר ביהודיה ראינו מטוס מנמיך טוס, מתכונן לנחיתה, והנשים שלנו התחילו לקפץ ולזעוק: "מהר, מהר, נאחר את הספקטאקל."
"דארלינג, אנא, הירגעו..." שני הבעלים ביחד.
וכמו שזה אף פעם אינו מועיל, לא הועיל גם הפעם.
ידידנו האחוז בהגה לחץ על דוושת הבנזין "בכל הכוח" וכמעט העיף את השוטר שקפץ מתוך החשכה להאיר בפנס כיס את היושבים במכונית. "מה הוא כבר יכול לראות מהצצה כזו?" – תמהו, ובצדק, האמריקנים הכל-יודעים שלנו.
"העולים כבר הגיעו? אחרנו אותם..."
"סבלנות, סבלנות. זה לוקח הרבה זמן..."
"אבל אנחנו לא רוצים להפסיד את ההתרגשות הראשונה של הפגישה."
"תתרגשו, תתרגשו – אני מבטיח לכם. כל האמריקנים מתרגשים..."
וכך הגענו.
ראשונה פרצה החוצה האם. "ויולט" – זעקה – "קחי קצת מטפחות נייר, למקרה של צורך, נה, בת" ודחפה לידה מטפחות ליגנין, סימן ההיכר של האמריקנית, דחפה וכבר רצה אל האוטובוס. היה חושך. חושך נורא ואיום. אף פנס לא דלק אלא מרחוק, משדה התעופה עצמו, ומחלונות הבניין הפונים אל החצר.
לאן הולכים עכשיו?
הגיע אוטובוס. ליד חומרי הבניין שלפני בניין הסוכנות העומד בבניינו ובשאיפותיו, התפרצו קדימה נשים וגברים, וצעירה אחת קפצה ועלתה על מדרגה ובעוד דלת האוטובוס נעולה הצליחה להתפרץ איכשהו פנימה, נתלתה על צווארה של אישה קשישה וזעקה "מאמה! מאמה!"
בעמל רב הצליחו לפתוח את הדלת. אנשים במעילים, מטפחות ראש, כובעים אלגנטיים, זקנים וילדים, נדחקו מעצמם או נדחו על ידי הבאים אחריהם אל החוץ החשוך. מיצמצו בעיניהם וחיפשו בין הממתינים פנים מוכרות. "מה זה פה, איפה אנחנו?" – שאלו כמו עיוורים – והיה באותו משפט מין כאב של אכזבה, של פחד, של חוסר ישע. בייחוד כך אצל אנשים שהגיעו בגפם, עיניהם שקועות בתוך מסגרות שחורות-של-אבל, עייפים עד מוות.
מצאתי את עצמי משלבת ידי בתוך ידה של אישה בת גילי. סיפרה שהנה תופרת. "לא. אף אחד אינו מחכה לי. אנחנו, היהודים מפולין, שארית הפליטה מפולין, אין לנו קרובים..." אמרתי לה שאני באתי לקבל את פניה. היא פרצה בבכי, שקט. כל גופה רעד מן המאמץ לא לבכות בקול רם. לא להשמיע הגה. בתוך החשיכה. הבזיקה מצלמתו של הזקן – אז גם ראיתי את פניה והיא את פני. הזקן האמריקני צהל: "הלא אמרת שלא תבכי..." ושוב הבזיקה מצלמתו ואשתו דחפה לידי משהו: "קחי מטפחת, דארלינג. מיי הארט איז ברייקינג..."
"לאן הולכים עכשיו" – שאלה העולה שלי.
עמדו שם עוד אמריקנים, קבוצה גדולה של המגבית, שבאה לוועידתה. ובתוך מסלול הטיול שלהם נכלל גם "ביקור בלוד, בקבלת עולים." הם צילמו ואחרי כן הסבירו שצריך להיכנס פנימה. לבניין הראשון, כדי לשתות משהו, ולבניין השני כדי למלא טפסים. אז הלכנו, אחריהם.
שולחנות ערוכים במי סודה עם מיץ תפוזים, מקלות מלוחים, ביסקוויטים. ונדמה לי שזהו. אין מספיק כיסאות, ואולי לא היו כיסאות כלל. כולם עמדו. אחדים ישבו על הרצפה. אני כנראה טועה. אחדים בכל זאת ישבו על כיסאות וסביבם בני משפחותיהם. מחצית האולם חסומה בקרשים כי משפצים את הבניין. ישנם ילדים שכל עופרת העולם כאילו ננסכה לראשם והוא כבד כזה, מלא שינה, והם ישנים בעמידה. איש אינו יודע מה לעשות לאחר ששתה מן המיץ לא כולם יודעים לשתות מבקבוקים... אלה שבאו להקביל את פניהם, עסוקים מאוד בשיחה ובקבלת עצות מן הקרובים. האחרים תוהים.
בין תיירים לעולים
מתי יביאו את המטען – דואג כל אחד. ומה יהיה עכשיו. איפה נישן? השעה היא כבר בינתיים 11. התחלנו את קבלת הפנים בשעה תשע.
מישהו אומר שצריך לעבור לבניין השני. כולם הולכים. אולם ההמתנה נעשה מלא מפה אל פה. באולם אין כיסאות, כמובן. על החדרים כתוב בעברית, "מנהל", "מזכירה" וכו' וכן כתוב חדר מספר אחד, מספר שנים, שלושה, ארבעה. איש אינו יודע מה נמצא באיזה חדר, ליד איזה חדר צריך לעמוד בתור, ובשביל מה צריך לעמוד בתור וכמה זמן צריך לעמוד שם, ובכלל – אולי כל העסק יתחיל רק מחר. איש אינו טורח לצאת ולומר מילים אחדות של "שלום" של הסבר, של סתם ברכה מנומסת. העולה שלי נשענת אל הקיר ועוצמת את עיניה. היא עומדת על הרגליים כבר חמש שעות. וזה קשה.
אני נזכרת שאני בעצם בעד פרוטקציה. ומתחילה לעסוק בקליטת עליה כדי לעזור לעולה שלי. אני דופקת על דלת אחת – נעולה. על שנייה – נעולה כמו הראשונה. בכלל – כולן נעולות. היטב. ליד אחת עומדת שוטר. מישהו פתח את הדלת, הסתננתי, הלכתי אל המנהל והצגתי את עצמי.
"מה קורה פה?"
"שום דבר. וכי מה צריך לקרות צריך לרשום אותם, צריך לתת להם תעודת עולה, צריך להחליט לאן שולחים, צריך לברר איפה יגורו. מי יילך לאולפן ומי לא. צריך לתת ביטוח בריאות וביטוח לאומי, צריך..."
"וכל זה בערב אחד. בשעה 12-11 בלילה? ולמה דווקא בעמידה. למה לא מתחילים לרשום."
"המשטרה אחרה לבוא ועד אז אי אפשר להתחיל."
"למה אחרה?..."
"נו – טוב. יש גם משהו לעשות בשדה התעופה. אנשים מגיעים לשם. תיירים."
"ואלה אינם אנשים."
"ההם תיירים."
"בלי העולים האלה לא יהיו גם תיירים. ולשלטונות המכס, המשטרה, וכו' מה זה משנה עולה או תייר. נוסע – זהו המושג הקובע..."
"המשטרה תבוא. תיכף ומיד נטפל בהם. קורה..."
"אז למה לפחות אינך יוצא החוצה לומר להם איזה מילים טובות. להרגיע אותם."אמרתי. לא שמעת?
"שמעתי משהו ברם-קול. לא הבנתי אף מילה."
"הרם-קול לא כל כך טוב."
"אבל לא דרך הרם-קול. לצאת אליהם ולדבר איתם. שאיזו דלת תהיה פתוחה. סוף סוף הם אינם באים לבקש נדבות..."
חלק מן הדברים האה אמרתי, חלק חשבתי, חלק עיוויתי את פני. ובינתיים באה המשטרה, נפתחה דלת כדי רוחב סדק, יד יצאה החוצה והכניסה פנימה את העולה הראשון. מסביב יושבים כל מיני פקידים, נחמדים מאוד. בעיקר ילידי הארץ ויוצאי מזרח... לא אירופה. קשה לעולים להידבר איתם. כל אחד מחזיק את דרכונו, וכל מיני פתקים שקיבל. מחזיק בחרדת קודש. ניגש אל הפקיד בחיוך מצפה. מנסה להסביר כמה ציפה לרגע הזה, רוצה לומר ש'החיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה', רוצה ליפול על צווארו ולנשק לידו.
כמה אדונים הדורי פנים, כמה גברות והרבה צעירים.
השם בבקשה!?
"וואס זאגט זי?"
משגילו שאני יודעת יידיש ופולנית, הסתדר ליד שולחן העבודה "שלי" התור הארוך ביותר. לחצנו ידיים, ברכתי אותם, הבטחתי להם שיהיה טוב, שפשוט לא ציפו לכל כך הרבה עולים, שקבוצה אחרת הגיעה לפני הזמן ומכאן שצריכים היו לחכות, שכל מדינת ישראל שמחה לבואם, שהכל יהיה טוב...
יש ביניהם רופאים ורופאות, מורים ומורות שמדברים גם עברית, יש מנהלי חשבונות ומומחים לחלקי חילוף ואחדים שבאו ללמוד בטכניון. "את חושבת שאמצא עבודה, ולאיזה אולפן את חושבת שכדאי ללכת..."
אני מחקה את מה שרושמת פקידה לידי. ידי אינן אמונות-בעבודה זו ומי יודע כמה פעמים "ביטחתי בביטוח לאומי" במקום שצריכה הייתי למלא את הטופס לקופת חולים, מי יודע כמה פעמים רשמתי את מספר תעודת העולה במקום מספר הדרכון ולהיפך, ואיזה דייסה צמחה מזה. בכל אופן אם הרישום סבל – יסולח לי. זה היה על חשבון הרושם. והברכות שקיבלתי, לוא נתקיימה בי מחציתן, הייתי היום אחד האנשים המאושרים.
את העולה שלי כמובן רשמתי, וגם עולה קשיש כבן שישים, ואיתו ילדה בת שלוש-עשרה שהאמריקנים שלי מצאו והחליטו לקלטה – ועוד רבים אחרים, ובינתיים נהיה כבר מאוחר מאוד. שתים-עשרה וחצי ואולי היתה כבר השעה אחת כאשר הלכנו משם. ועדיין עמדו בפרוזדור, היהודים הנודדים עם תרמיליהם, מצפים שיכניסו אותם פנימה לרישום. עומדים על רגליהם עלובים כאלה, וגודל השעה של שיבתו של הבן האובד בחזרה לביתו – גודל התחושה של גאולה, של סוף נדודים – נעשים לסיוט פרוזדורים, כמו בעבר אצל הגויים...
כעבור ארבעה ימים
ביום ראשון, השבוע, ארבעה ימים לאחר שהשתתפתי בקבלת הפנים לעולים, החלטתי לסור שוב ללוד ולראות מה נשמע.
"נשאר עוד מישהו מן העולים שעלו ביום הרביעי שעבר?"
"אני לא יודעת" – אמרה הפקידה.
"מי יודע?"
"אני לא יודעת מי יודע?"
"יש מנהל לבית המלון?"
איש לא ידע אם יש ואם אין. כל אלה שנמצאו במקום היו עסוקים במשהו. בחשיכה שומעים קולות צעירים, עליזים. סטודנטים עולים אמר מישהו. במלון למעלה לא היה אצל מי לשאול, פרט לאיזו עוזרת מסכנה. ריח חריף של ליזול עמד באוויר כמו בקרנטינה ויתושים דשנים שכמותם ראיתי רק באפריקה, כיסו את כל הקירות.
זכרתי את היהודי הקשיש עם הילדה. הייתי סקרנית לשאול אם עדיין נשאר, ואם כן במה וכיצד נוכל לעזור. הרי הבטחנו לאמריקנים... כל הדלתות היו נעולות ובכולן היה חושך. לפתע ראינו דלת נפתחת ודמות חומקת. היה זה היהודי הקשיש נשוא הפנים. כמה שמח בנו – אין לתאר.
"מה אתה עושה עוד כאן?"
מבויש מאוד הזמין אותנו לחדרו... ואוי לאותו חדר. היה שם חם ומחניק כמו בגיהינום, מפחד היתושים. עמדו שם תרמילים עייפים, וחליפתו המהודרת היתה תלויה עייפה אף היא. עצב כזה ניבט מעיניו. הוא היה מנהל בית חרושת לנעליים שהעסיק 350 פועלים. הוא הרכיב את המכונות, ערך את תכניות הייצור, ניהל את הספרים, עשה תמחירים. הוא בן 62, כלכלן ובעל מקצוע מעולה, שמו סולש והוא בא מוורוצלב. בזמנו היה מנהל ג'וינט, יש לו הרבה זכויות, והוא אומר שהוא מתבייש שלא בא קודם, אבל כך קרה. אבל עם זאת דואב לבו כשאומרים לו "אף אחד לא ביקש ממך לבוא..."
הוא רוצה להאמין שהוא דרוש ויכול להביא תועלת. מלחמתו היא "לקבל אולפן." רוצה הוא ללכת לאולפן ולאחר מכן יוכל להשתלב במעגל העבודה. יש לו ילדה צעירה, בת שלוש-עשרה. גידל אותה לבדו כיוון שאמה נפטרה כאשר היתה הילדה בת שנה.
היתה לנו ויזה לדניה
לידו יושב יוסף האלפקראס, אף הוא בן 63. חולה הוא, עלה עם אשתו. גם אותו מצאו קשיש מכדי שיילך ללמוד באולפן. וכי מה יהיה עליו – יחיה כאן על כספי אחרים? יהיה מקרה של עזרה סוציאלית, כשיש לו עוד האפשרות לעבוד, להביא תועלת בעבודתו, ולהתפרנס. הוא ניהל חנות גדולה. במשך ארבעים וחמש שנים, חנות של חלקי חילוף. הוא בעל מלאכה מעולה בנושא זה. אין חלק שהוא אינו מכיר אותו – הוא סבור. מכיר מכונות שוודיות, דניות, רוסיות, צ'כיות, גם דודג'ים ושברולטים ובכלל מה שרוצים. שיאפשרו לו ללמוד באולפן כשלושה חודשים. שלא ייצא אינווליד. שיוכל להשתלב בחייה הכלכליים של המדינה והן בחייה התרבותיים. "גברת יקרה, היתה לי ויזה לדניה, כל מי שרוצה לצאת מפולין יכול לנסוע לדניה, היא מקבלת בזרועות פתוחות, יכול לנסוע לאמריקה, לגרמניה. אמנם איחרנו, אבל בחרנו בישראל. ואנו רוצים לחיות בה להביא תועלת. למה צריך לזרוק לנו לפרצוף שאיחרנו לבוא שאנחנו מיותרים."
ואוכל אתם מקבלים?
תנועת יד מבטלת, לא חשוב, במאמצים אני "מוציאה" מהם וידוי. הם רעבים קצת, מאז הגיעו שתו תה ומעט סנדוויצ'ים, אבל אם אדם רוצה מעט מים חמים כדי להתרחץ – אין.
כשיצאנו משם, ראינו את הבחורים הצעירים, אחדים מהם, ישנים על הכיסאות והספסלים, באולם המשרד, האחרים התכוננו לבלות את הלילה בחוץ. נציג הסטודנטים שהיה צריך לקבל פניהם, לא הגיע מירושלים.
אין דבר – יהיה טוב...