28.11.69
פגשתי אותו במעלית. במעלית של אחד הבניינים הגבוהים בתל אביב. אסור לנקוב בשמו המדויק של הבניין כי אז יגלו את האיש העומד מאחורי הסיפור הזה, והוא יאבד את גימלתו. ובכן, רשות הדיבור לו; לאיש הקטן אשר במעלית, העולה ויורד, עולה ויורד – שתיים-עשרה שעות ביממה.
"אם אני עייף? למה שאני אהיה עייף. עשרים וחמש שנים הייתי נוסע תל אביב – חיפה, חיפה – תל אביב. באר שבע – נהריה; נהריה – באר שבע. (ותנועה רחבה ביד ימין ימינה, ותנועה רחבה ביד שמאל שמאלה) ועכשיו אני לנסוע מלמעלה למטה, מלמטה למעלה, מרהיטים למכולת, ממכולת לרהיטים; מתחתונים וקומבינזונים למרתף של המכוניות; ומן המרתף לקומבינזונים. מאוד מעניין. עשרים ושתיים שנים הייתי מנהל תחנת רכבת; עכשיו אני מנהל מעלית של כל בו. אותו הדבר בדיוק. החיים זה שוק." אומר, וזוויות השפתיים המרות מכחישות את שהפה אמר.
"למה פיטרו אותך?"
"אותי פיטרו. חלילה וחס. אותי אוהבים. מאוד. לי אומרים בוקר אחד, וואלטר, תודה רבה. עבדת בשביל המדינה יפה מאוד. הרכבות של ישראל נוסעות, הרבה בזכות שוואלטר שהכניס בקטר את הנשמה של האף שלו. ככה אומרים בעברית היפה של התנ"ך, נכון? ובכן, אומרים לי, ואלטר אתה כבר לא ילד צעיר ואתה צריך לנוח. אנחנו אוהבים אותך, וואלטר."
תכף ומיד הלב שלי נתן קפיצה לגרון. אמרתי: אני לא צריך לנוח. יש לי עוד כוח. גבר חזק אני. ויש לי ילדים קטנים. אשתי הראשונה, עליה השלום, הלכה עם כל המשפחה כמו כל היהודים באירופה. ועכשיו יש לי שלושה. בן בן תשע-עשרה בצבא, בן עשר, ובת, בת שמונה.
אבל הם אמרו, וואלטר, יש לך כבר שישים וחמש. ומתי תנוח ומתי תראה קצת שמש וחיים טובים. ולא הועיל כלום והוציאו אותי לפנסיה, לעשות חיים משוגעים במאה שישים ושמונה לירות לחודש... אז מה יכולתי לעשות? הרבה נעלים נשארו בלי סוליות עד שהשגתי משרה זאת, של מנהל מעלית. מרוויח מאתיים שבעים לירות בחודש כי לפנסיונר אסור להרוויח יותר. לנסוע לבית שלי בעתלית רחוק ולפעמים אני עייף, אפילו אני בחופש של פנסיונר. אחרי שתים-עשרה שעות של למעלה ולמטה, ואחרי שאני ישן לילה פה ולילה שם, ואחרי שאני אוכל סנדוויצ'ים מאתמול ושלשום, כי צריך לשמור על כל פרוטה, אני מתבייש להגיד שאני עייף לנסוע כל הדרך לעתלית, אפילו שבתור מנהל תחנת רכבת זה לא עולה לי...
מה שאני לא מבין זה את ההיגיון שלהם. איך אפשר לנוח כשאתה זקן לא נורמלי? וכזה הוא זקן יהודי בדור הזה. הוא מוכרח להיות צעיר, אפילו הוא נופל כבר מן הרגליים, מפני שהוא אבא לא סבא! אבא לילדים שהיו צריכים להיות הילדים שלו... לולא נרצחו בניו.
אז לעבוד שמונה שעות, במקום שאני גר בו, אני זקן. רחמנות עלי... אבל לעבוד בתל אביב, שתים-עשרה שעות ביום, אני יכול... ולחשוב שאת החוקים האלה עשו גולדה, בן גוריון, שז"ר... בני כמה הם?!"