5.6.70
דרוש מיליונר – דחוף
הלכתי ברחוב והיה לי חם. מישהו קרא בשמי מרחוק. לא ראיתי אותו. הכרתי רק את קולו. עשיתי עצמי לא שומעת. רק הוא היה חסר לי: עם חיוכו הרחב, איזה שני סנטימטר רחב מדי... עם קולו הרוסי הלבבי – שני טונים לבבי מדי.
לא עזר לי. תפס אותי. איך איך איך התגעגע. איך איך איך יש לו לומר לי דברים. הוא יודע, יודע אין לי מצב רוח... למי יש? אבל כך, על רגל אחת, הוא צריך מיליונר. דחוף. דחוף מאוד אפילו. רצה שאקשור אותו עם ברני. נו – עם ברני קורנפלד. מה שלומו? חה! חה! רק כתבת עליו, הלך והתמוטט.
אולי יש לי איזה מיליונר אחר. איזה אמריקני. יתן תמורה מלאה. האיש יוכל להניח, ביחד עם שר צעיר ושרמנטי, יוכל להניח אבן פינה. וכבר בשבוע הבא.
מה לך, קיבוצניק, ולשר השרמנטי? – שאלתי. ובכלל – מה לך, קיבוצניק, ולברני קורנפלד?
"מתעניינים. ועוד איך מתעניינים" – הבטיח. ולא רק הוא. הנה בנו, זה שבחצבה, בחור צעיר, נחמד – היו לו קצת חסכונות, אז הוא והחברים שלו השקיעו ב"אי-או-אס".
סוף העולם?
"לא סוף. זה רק מתחיל. הדור החדש הזה של החלוצים, זה משהו מיוחד במינו. כל הכבוד. מהם הוא למד. ובכן, מה ביחס למיליונר בשביל מפעל הנצחה."
"אמריקני, אמרת? בימים אלה של בורסה מתמוטטת..."
"היא כבר מתרוממת. ובכלל, מה זה חצי מיליון?"
לשכת הבריאות הממשלתית
"בתור. בבקשה בתור!"
והתור ארוך מאוד.
הקופאית מסובבת בידיה את "הדרכון הצהוב" ומוחה את הזיעה הניגרת על פניה. "כל ישראל יוצאים לחו"ל. פה מלחמה, מהדקים את החגורה, סוחטים מיסים נאנחים שאין ממה לחיות – ופתאום תוקפת אותם קדחת הנסיעות ויש בשביל הכל."
"חולירע," אני אומרת לקופאית.
"חמש לירות!"
"כמה?!" מזדעקת העומדת מאחורי. "בשנה שעברה היה לירה. מה זה פה?"
"מלחמה."
"מה עניין מלחמה להרכבת אבעבועות... באמת... כשזה נוגע לממשלה אז היא שוכחת את עסקת החבילה."
"כשזה נוגע לנסיעות – אז כולכם שוכחים את עסקת החבילה. רוצים לטייל – שיעלה לכם!"
יושבים ומחכים בתור. חם. הפקיד בחדר הסמוך מתעורר, נרדם, מתעורר, נרדם...
"אפשר להיכנס?"
"הא?"
"אפשר להיכנס?
""אני עסוק!"
"מי בתור?" – שואל קול באס היוצא מגרונה של אשה בלבן. נכנסים.
הקטנה בלבן, בעלת קול הבאס, זורקת אותי לגבוהה, בלונד פלטינה.
"חולירע," אני אומרת בשקט – כדי שלא תיעלב, ומרימה את שולי שמלתי.
"תני את הזרוע."
"רחמנות. כבר כולה מקועקעת, מאבעבועות מימי הילדות. אולי אפשר על השוק?"
"תבקשי אצל המזכיר. יגיד על הטוסיק, אעשה על הטוסיק."
"המזכיר ישן."
"תעירי אותו..."
"לא נעים."
"אז תעשי על הזרוע."
שיהיה על הזרוע. מפשילה שרוול, מפנה מבט אל הקיר. לא כואב. שום דבר.
"נגמר?"
"נגמר."
"תודה רבה."
"בבקשה. תבואי כל יום."
"מתי לבוא לקבל את המנה השנייה?"
"רגע. מה רצית? אוי ואבוי. הרכבתי לך אבעבועות. סליחה. שום דבר לא קרה. חולירה תקבלי בשבוע הבא. בלי תור. תבואי בבוקר ותקבלי על הטוסיק..."
*
מה טעם לזכיות
"הו-הו. את עוד פה?" שואל בעל הקול הלבבי המחפש מיליונר.
אשה שיושבת בקיוסק פיס מוציאה ראשה ומביטה לרחוב.
רעיון. נקנה פיס.
זוכה בשלוש לירות. קונה עוד אחד. לא זוכה בכלום.
"גברת," אני אומרת לה. "עכשיו תשתדלי שאזכה בזכייה הגדולה. תבקשי שם למעלה."
"הוי, גברת... אם תסמכי עלי..."
"למה לא אסמוך עליך, אשת המזלות?"
"מותק, לוא היה לי מזל, לא הייתי מוכרת פיס..."
"את יכולה להגביר את הרדיו. חדשות...!"
"...ילדה מבין פצועי הקטיושות בבית שאן מתה מפצעיה... דובר צה"ל מסר לפרסום שני שמות נוספים מבין שלושה-עשר החיילים. הלוויתו של הנער, ניסן דורי בן התשע-עשרה, שנהרג בהיתקלות עם מחבלים בבקעת הירדן, נערכה בטקס צבאי מלא..."
בעל הקול הלבבי בוכה. גם אני. גם האשה בקיוסק המזלות בוכה. היא אינה מנגבת את עיניה והדמעות זולגות על פניה, נושרות על כרטיסי המזל של מישהו אחר.
מה טעם לכל הזכיות?...
סתם יום של חול, שלוש שנים לאחר מלחמת ששת הימים.