19.1.68
העורך ביקש ממני לכתוב משהו שיהיה אפשר לחמם בו את הלב בימים קררררים אלה. לכתוב על הנערים שלנו, על החיילים האמיצים שלנו המגיעים עלינו ברמה וקופאים בקור הנורא באהבה רבה, ומתגלצ'יס על הקרח ומופיעים על שערי העיתונים ומעוררים קנאה בכרכרות השלג שלהם והופכים אותנו לאירופה המשולגת. מה אירופה? לשוויצריה - - - על גבי הנייר, בעיקר. למעשה קר להם נורא, לצברים החמודים שלנו, וגם לאלה שבאו אלינו מקרוב, מאירופה, קר לא פחות. כי הארץ היפה שלנו נחשבת בעקשנות-שווא לארץ סוב-טרופית. הבניה היא סובטרופית, הלבוש הוא כזה, האוכל הוא כזה, האופי הוא כזה, היופי הוא כזה... ועם כל אלה קר לנו בחורף, בכל חורף, עד אימים, גם אם נמשיך להעמיד פנים שאנחנו חיים בארץ הקיץ הנצחי.
*
קר. תנור הנפט שאינו מפיץ ריח, כידוע, מרעיל אותי אט אט וראשי עלי כגלגל. הנה אגש, אעלה בו את האש. יהיה חם בעזרתו ובעזרת מעיל פרוות הכבשים המשופשפת. אדם חייב להיות נבון. למכור, כמו שאומרים ביידיש, את זוג המכנסיים האחרון שלו ולהיות עשיר. כשגרים באחת מאותן דירות מודרניות שמקרוב נבנו על ידי קבלנים שלא יכלו למכור את הדירות והכניסו בהן את נדונית הסבתא שלהם, מה חסר לאדם? חימום מתחת לרצפה ומן התקרה של ריצפת השכן ממעל; מעליות מהירות, ארונות קיר, תריסולים מרובעים, מחומשים, משולשים; טלפונים פנימיים, דלתות חיצוניות הנפתחות בעזרתה של עין חשמלית בלבד הנה – כך צריך לגור בן אדם מתקדם.
אז כשהתחיל המבול הגדול היה זה ביום הראשון הזכור לרע, בו התחוללה הסופה המהוללה, תנור הנפט נתן ריחו, רעפי הגג נאנחו תחת ידו של הרוח ויצאו במחול אף הם, ונהיה ככה, קאלמוטנ'ע על הלב – שמתי נפשי בכפי ו"טסתי" לידידי הגרים באחת מאותן דירות מחוממות, "ממועליות". מטולפנות הכל בכל מכל. בדרך חשבתי לי שוב: "כל הכבוד" כמה הם כבר קיבלו בעד הדירה הישנה שלהם. 30 אלף?! מישכנו את הנשמה ביחד עם המשכורת, אבל עכשיו. איפה אני ואיפה הם?!
*
לחצתי על כפתור הטלפון הפנימי, אך הוא לא פעל, הטלפון הפנימי. מילא, אמרתי – אעלה בלי להודיע. יזרקו אותי? אלא שהדלת החיצונית היתה נעולה, ובלי אות ממעל העין החשמלית אינה פועלת. ניסיתי לשרוק כמו בימים הטובים ההם כשהיינו בנוער, 'פיו-פיו' במנגינה של "דודה הגידי לנו כן...". אבל איפה השרקן שהיה קבוע בפי באותם הימים. משהו עלוב כזה הוציא בני מפיו כשהיה בן שנתיים. אז ניסיתי לצעוק, כמו שנהגו לעשות בימים הטובים ההם בתל אביב הקטנה, אבל הרוח תפסה את קולי ונשאה אותו לכל רוח. בינתיים בא הגשם וירד במבול כזה עד שכמעט נשטפתי אל הנהר הגדול שדהר בכביש. ולולא נשאה הרוח את קולי – גם אז לא היתה שומעת ידידתי, בגובה שהיא יושבת בו מאחורי התריסולים והבידודים.
*
לבי התכווץ לפאטה מורגנה שצפה ועלתה לנגד עיני. איך היא, ידידתי, יושבת בכורסה הרחבה והרכה שלה וסורגת כובע גרב לחיילים הקופאים בסיני, ברמה. הרדיו מנגן "גבר ואישה", הרצפה חמה, התקרה חמה, בעלה מפהק וקורא בעיתון ושואל "מותק, אולי תשתי כוס תה, מותק." בתקווה שתבין את הרמז ותלך ותכין לו כוס תה. "את יודעת מה," יגיד לה לפתע. "אלך ואכין לך תה, אם..."
"אני יודעת, אני יודעת," מחייכת חברתי. "אם אסגור את, 'גבר ואישה'."
"שתי דמעות גדולות נקוות בעיני למראה חזיון-שווא זה של חיי נישואין מאושרים, תקוותן של כל הנשים. אל תריבו – אני אומרת להם בחזיון – אני אכין את התה, ובמקום ה"בה-בה-בה" אני אפטפט לכם סיפור מרתק. אבל איך מגיעים אליכם?"
שוב שמתי נפשי בכפי, זינקתי לתוך המכונית שפתאום שינתה מטעמה והחליטה לא להידלק, ואחרי יסורים רבים מצאתי טלפון ציבורי באחד מבתי הקפה.
"בואי," אמר קולה של ידידתי. "בואי מיד."
"איני יכולה להיכנס."
"אני יודעת," היא נאנחה. "אפתח לך."
מצאתיה ליד העין החשמלית, מרעידה מקור. עלינו בחשיכה, מגששות כי החשמל כבה. "מן הרוח" – היא הצטדקה. בעזרת הפנס הקטן והחיוור מצאנו את הדרך למעלית – ואז היא נתנה לעצמה טפיחה על המצח: "אוי. שכחתי. המעלית אינה פועלת. שכחתי. מן הגשם."
*
וכך היינו עולות ובוכות. אבל אני שתקתי. מה אגיד לה?
"רק עוד קומה. עוד אחת, יקירה. אנחנו כבר בקומה – אח – אח – אח – השביעית. עוד אחת. תהיי אמיצה. הנה קומה תשע. שבי. איפה? על המדרגה. שימי את התיק ככרית. רק עוד שתי קומות. אל תיבהלי זו רק הרוח. פה היא שורקת נורא. אני יודעת. מיהו, שמשחק בספיריטואליזם הציע לי לשכור את הדירה שלי. פה הרוחות מתהלכות תמיד. חה-חה."
בעלה ישב בכורסה כמו בחזיון. בנעלי בית ישב. כל השאר לא היה בהתאם לתיאור. המעיל, למשל, והמעיל העליון. הוא לא קרא בעיתון. הוא סתם פיהק. והוא הציע להכין תה. כי הגרמופון לא ניגן "גבר ואישה" כי לא היה חשמל. ניתק. מן הרוח. מן העומס. השד יודע ממה. הרצפה לא חיממה. התקרה לא חיממה.
"מה לעשות, מה לעשות?"
"תדליק תנור."
"תנור?! הרי יש לנו הסקה מרכזית!"
"סליחה, עשה אמבטיה ותיכנס למיטה. זו הטובה בתרופות," אמרתי.
הם הביטו זה בזו. אמבטיה? "כבר יומיום המים החמים אינם פועלים."
"המ..." אמרתי. "תדליקו תנור נפט. מה לעשות?"
עיניים מלאות תוגה הביטו בי. אז בשביל מה מישכנתי את הנשמה? – אמרו העיניים.
"אתם יודעים מה," אמרתי. "בואו אלי. איך תעברו את הלילה. ב'סיביר הזה'," נקשו שיני.
"ומה נעשה אצלך?"
"נסרוג כובעים חמים לבחורים ברמה, בסיני. קר להם. כך כתוב בעיתון."
"אולי נבקש אותם שהם יסרגו. לנו," נאנח הבעל, ויצא לו קול רך, קפוא ועצוב.