14.1.75
בבוקר הלכה לספר. נטלה יום חופש מהעבודה והלכה לספר. סיפרו, הוסיפו גוון, חפפו וחפפו שוב, וייבשו את הראש, ולבסוף גם נטלו נתח גדול ממשכורתה. מאה וחמישים לירות נטלו.
כשחזרה איילה הביתה פיקפקה מאוד אם היה כדאי. ההוצאה, המאמץ הפיסי, הישיבה ארבע שעות לפני ראי שממנו נשקף פרצוף עייף, משלים כמי שנתייאש, זנוח כמו רכוש נטוש...
נותן הבורא לאדם פנים – ולך והתהלך עמן כל ימי חייך. חייך אליהן, הצטדק עליהן, התבייש בהן, סמוך על הפנים הללו שיהיו חלון ראווה של אישיותך, מליץ יושר לפני אדם ועולם.
"מילא – נאנחה – זה מה שיש לי." הוציאה את השמלה החדשה, נעליים וארנק תואם, ערכה הכל על הכורסה, ובעצמה הלכה לחטוף תנומה. אספה את גופה והשכיבה אותו בזהירות בזהירות, כדי שלא לקלקל את התסרוקת, וחלמה שהוא בא. שעבר על ידה, הנה הנה. ראתה אותו הולך לקראתה ולא מכירה...
סבלים התנפלו עליו ותבעו להוציא את המזוודות מידיו – והוא לא הניח להם לעשות זאת. נאבק עמהם ממש – כי איש עם "פרינציפים" הוא. לא מוותר. "אני לא אחד ירוק – אני ישראלי. לא תייר..."
בכל זאת נראה כתייר. היתה עליו אותה שכבה מגינה על אנשים החיים באקלימים אחרים. היה עליו אותו שמץ של "פוליש", של קולות קטנים מלטפים ב"בון-ז'ור", "מרסיביין", "סילוופלה"... לו דיברו כך אצלנו, אפשר שגם חיינו היו רכים יותר. לו הקדימה הטלפוניסטית לברכך בבוקר טוב מזמר, לו שאלה המוכרת בסופרמרקט: "במה אוכל לעזור לך גברתי..." לו אמר הבוס "תואילי נא לשבת, גברתי", לו פנה נהג האוטובוס אל נוסע ב"אדוני" לא אירוני – לו דיברו כך אצלנו, אפשר לא היו עולים על פנינו ונשמותינו קמטים בטרם עת. אולי לא היה הישראלי נראה נזוף, כחוזר מבית-משפט-תמיד. ואולי לא היינו פוחדים לראות את בבואתנו בראי, ואיילה לא היתה עומדת בשולי המדרכה, רואה את ידיד נעוריה החוזר מחו"ל אחרי הרבה שנות העדרות, והיא ממשיכה לעמוד בשולי המדרכה, רואה אותו ומניחה לו לחלוף כנחבאת.
היא התעוררה, פניה לוהטות מעלבון. עיניה היו לחות והיא כיבדה את עצמה בהרבה ביטויי חיבה כמו גאוותנית, טיפשה, קוף, ריקנית; עמדה מול הראי עיוותה את פניה, חרצה לעצמה לשון והוסיפה כינויים כאלה, שלו העז מישהו לומר לה אותם, לא היתה מדברת עמו עוד לעולם; מה שנשקף מן הראי לא היה לפי טעמה...
אבל כאשר יצאה מן הבית למכונית ידעה שהיא חתיכה ראויה להתכבד. עובדה. מוכר מטפחות ושאר מציאות-מלחים, העומד עם מרכולתו המוברחת בפינת רחוב, מרח עליה את עיניו הסרסוריות. שנים רבות הוא עומד ברחוב ואיילה מקפידה היתה לעבור לצידו השני של הרחוב, פן תפגענה בה עיניו. שעה שהיה מציע את מרכולתו לה, כמו הציע דבר-עבירה. בשנה האחרונה לא נזקקה עוד ל"תרגיל" הזה. היתה עוברת על פניו הוא אינו רואה אותה ואינו מציע לה דבר. ואם מציע הרי רק מטפחות, אודיקולון בלי מכס. נחמה קטנה על אבדן נעורים, אמת. אך לא צריך לטרוח ולעבור לצדו השני של הרחוב...
עכשיו שוב אותו ברק. שוב הלחלוחית החומדת בעיניים השחורות-הסרסוריות. ומשהו נלחש בין השפתיים, המעביר חלחלה דקה בגו. והיא עוברת לצידו השני של הרחוב, נושאת ראשה בגאון.
"שתחיה לי מאה ועשרים שנה, נבל שכמוך." אומרת לעצמה ומסתובבת.
*
מישהו נתן בידיה פתק המלצה למישהו חשוב בנמל התעופה. אלא שהפרוטקטור המקווה הלך כבר הביתה, ומכאן שלא ניתן לה להמתין לאורחה באולם בית המכס, כפי שמחכים לאנשים חשובים מאוד, או כפי שמרשים לפרוטקציונרים. עליה להיות כמו כולם לעמוד בחוץ על רגליה ולחכות.
קהל גדול מחכה בחוץ. וכולם שואלים את כולם וכולם קובעים שאינם יודעים ושאין את מי לשאול. ופוחדים לזוז מן המקום ולהיכנס פנימה, לתוך האולם, ולשאול אצל המודיעין, פן ייצא בינתיים מי שמצפים לו. מדי פעם נפתחות הדלתיים – כמו בשירו של אלתרמן – ואז נפגשים במבט, ומעיפים מעלה ידיים, ומקפצים וצועקים ונדחקים ומכניסים פה ושם "בוקסים" ונופלים בזרועותיהם של אנשים עמוסי חבילות הדוחפים לפניהם עגלות.
"זה היה 'אייר פראנס'?"
החבוקים זה בזרועות זה, בינות למזוודות וחבילות המוצאות דרכן ליתר הקרובים, עסוקים זה בזה או לא מבינים ולא משיבים. סבל רגזן שפונים אליו, נוטל פניך בידיו, מסובב את ראשך ופולט: "להביט שמה. בטלוויזיה. במספרים!"
ושוב נפתחת הדלת ושוב יוצאים אנשים שבאו מעבר לים ועל פניהם ציפייה מתגעגעת, מין חיוך של חג פרטי. כפי שבוודאי מרגישה מתנה בדרך למקבלה. ושוב צעקות, ושוב מתערבבים המחכים באלה שחיכו להם. ואפילו אחים הם, אפילו תאומים, תדע להבדיל בין אלה לאלה. אולי אווירה של ארץ-ישראל מחכים, אבל בוודאי לא מוסיף נוי לבניה מכאן הממתינים, אנשים עייפים, דחופים ונדחפים, עיניהם מתרוצצות כעיני גנבים המנסות להציץ בחרכים, ומכאן בני-אלים מפלאנטה אחרת...
הדלתיים נסגרות. דלתות גדולות, נפתחות מאליהן, דלתות יפות היודעות לשמור סוד, מצופות במראה כדי שהבא להקביל פני אורח יראה את עצמו. חושבת איילה ומביטה על הקהל הרב הלחוץ בין מכלאות של צינורות ברזל, על מדרכה של רחוב סואן, ששוטרים מקפידים לגרש מספר מכוניות המנסות לחנות. גם אותה גירשו והיא נדדה וסובבה במכוניתה עד שמצאה מקום חניה רחוק, ועכשיו אינה זוכרת היכן היא. קשה היה לה להגיע משם בנעלים גבוהות העקב. כל פסיעה הטביעה חותמה בפניה. והיא חזרה לומר לעצמה "מלים יפות" כמו בבית...
מוזר, חשבה, למה לא סידרו אולם המתנה? למה לא כיוונו את היציאה דרך האולם הרחב שיש בו גם מקומות ישיבה? ואם כבר בחוץ – למה לא התקינו בחוץ הזה ספסלים, למה אין החלונות-דלתות הללו שקופים? למה לנו לראות את עצמנו? הלא הזכוכית יכולה להיות שקופה ונוכל לראות אם אלה שאנו מצפים להם אמנם הגיעו.
*
"טקסי סר, טקסי!" מתנפלים מדי פעם הנהגים על אנשים-ללא-דורשים. "עשרים דולר ואתה בתל אביב. מה זה עשרים דולר!"
"אני רוצה אוטובוס. לימוזין..."
"אין אוטובוס. טקסי יותר בזול ויותר מהר. נותן בשביל הדולר שלך תשע לירות. בבנק תקבל רק שבע."
"תמכור לי דולרים, חמש מאות דולר, ותיסע אצלי חינם. עיסקה, מה?"
יש נהגים, ויש סרסורי נהגים ויש מיני טיפוסים שלא נעים להיפגש בהם בסמטה אפלה, גם לא נעים ולא בטוח ברחוב אלנבי אפילו. ארץ-ישראל היפה נמצאת כאן במיטבה.
*
"אמא, אמא, קחי אותי על הידיים. על הידיים."
"עוד רגע מותק. עוד רגע."
"אני לא רואה שום דבר. איפה אבא? אני לא רואה שום דבר."
"גם אני לא רואה. גם אני."
"אז איך תראי את אבא'לה? אמא'לה, על הידיים. הרגליים כואבות לי."
"אנחנו עומדות כבר שעתיים פה. אני מתחילה לפחד שהוא כבר בא ואיחרנו מה יהיה?"
"אולי תסעי הביתה." מציעה איילה.
"אבל אולי הוא יבוא? אולי הטיסה לא הגיעה?"
"אמא'לה, פיפי..."
"תתאפקי. עוד רגע מותק. עוד רגע..."
"אמא'לה, גם קיבה."
"אוי ואבוי. מה עושים? הוא יצא ולא ימצא אותנו וייסע הביתה מאוכזב. בעלי חוזר מניתוח. הנשמה שלי יוצאת כבר לראות אותו."
"אמא'לה, לא יכולה יותר."
"אולי תעשי לי טובה. כשתראי את בעלי תגידי לו שאני כבר יוצא. שאנחנו כאן."
"תסלחי לי – משיבה לה איילה ומרגישה אשמה מאוד – אבל אני לא מכירה את בעלך, בעצם גם אותך אינני מכירה..."
האישה חטפה את הילדה ורצה איתה, כי הילדה התחילה ליבב בקול קורע לב. כמו מקוננת מקצועית צרחה. והאם צעקה אל איילה: "הוא גבוה. מאוד גבוה. הוא נחמד, מאוד נחמד. את תכירי אותו. אין הרבה כמוהו."
ושוב עמדו זו בצד זו. האישה נשאה את בתה בזרועותיה גם הפעם, והילדה משכה את חצאיתה מטה. איילה הלכה לקראת האם ובתה, כי הקהל סגר עליהן ולא הניח לאישה לשוב למקומה.
"מה את נדחקת, מה?"
"עמדתי פה. הלכתי רק לרגע."
"מה את חושבת שזה סינימה, שיש פה מקומות קבועים?"
והיתה סיבה לתשובה. כי האם וילדתה נשענו אל המעקה. ואם יש מעקה יש משענת בעולם המעורער הזה. ועוד – המקום האסטרטגי, בין שתי הדלתות הפולטות באים – בינתיים נפתחה הדלת השנייה וגם משם יצאו אנשים, ומי שלא התחכם איבד את אורחו בטרם מצא אותו...
כיוון שעמדו שם כבר זמן רב, נכמרו רחמיה של איילה על הילדה הצורחת ועל האם המחזיקה אותה בזרועותיה, נטשה את מקומה האסטרטגי והלכה להיות לעזר. "שה מותק, למה את בוכה. את רואה שאמא נרגשת למה את בוכה."
"היא מתביישת שליכלכה את השמלה ולא תהיה יפה כשיבוא אבא. כשהגענו לבית השימוש, כבר לא היתה צריכה..."
בין כה וכה ירד הערב ועמו בא גם הקור. הגגון צר מלתת מחסה מפני הטל הכבד היורד על נמל התעופה. עומד עמך ישראל שבא להגיד "ברוך הבא" ומרעיד מקור, מנסה לתפוס מחסה מפני הגשם שהצטרף גם הוא, ומישהו בעל אוריינטציה חקלאית אומר: "סוף סוף. זה טוב לשדות," ומניח עיתון על ראשו.
ובאה גם רוח להוסיף את שלה. אנשים נדחקים אל קירות, מסתתרים בגגון הקיוסק, נמלטים אל תחנת האוטובוס. רצים הלוך ושוב, פן יחמיצו את הבא מרחוק. וישנם שצוחקים. מה לעשות, ארץ ישראל עוד נבנית!
גם איילה צוחקת. ביאוש. היא נחנקת מן ההשלמה הזו. מן ההרגל שיש לישראלי למחול על כבודו.
"לא צריך להרחיק נדוד לאו"ם ולחרוד להכרזות אנטישמיות נגד הציונות. צריך לבוא הנה. כאן שונאים יהודים הלכה למעשה. כה מעט דמיון ורצון טוב הושקעו כדי לעשות את חיינו כאן נוחים יותר. כאילו לא היה האזרח נושא על גבו את המדינה הזו. כאילו לא למען אנשים יהודים נוסדה המדינה, אלא להיפך. ואפילו רק כדי שהאזרח ילמד לכבד את זולתו ואת מדינתו, חייבת המדינה לכבד אותו ולעשות למענו. למען הדברים הקטנים הללו שמהם עשויים החיים, שמהם ניזון האדם ועליהם מתבססת חברה..." איילה שומעת את עצמה נואמת לחללו של עולם. איש אינו שם לב. דבר אל העצים ואל האבנים
"א ברוך צו אונזער לעבן", אומר גבר קשיש, כמו מחזיק אחרי איילה. "זו ארץ של עליה זו? ארץ שמכריזה שהיא עוסקת בתעשיית תיירות, ובונה מאות בתי מלון ריקים! השער לארץ כזו צריך להיות חלון ראווה, חלון ראווה הוא צריך להיות. תזמורת צריכה היתה לעמוד פה ולנגן 'הבאנו שלום עליכם', תזמורת צריכה היתה לנגן לבאים לארץ המסוכסכת שלנו, לארץ המלחמות שהיא תמיד בחדשות. ביין צריך להקביל את פני הבאים, עולים, תיירים, גם אזרחים. ישנם דברים כאלה בעולם במו עיני ראיתי. בהאיטי. בהאיטי של פאפה דוק ובייבי דוק. בהאיטי של השחקנים, של גראהם גרין."
הגשם פסק. הקהל צר על דלתות היציאה. איילה הצליחה לתפוס עמדה בין שתי הדלתות. מאיזה דלת שייצא, תראה אותו. שש שנים זה לא יום. אבל הן עברו כל כך מהר. כאילו לא קרה דבר בהן. רק השנתיים האחרונות הללו, שתי השנים האחרונות לאחר המלחמה. כולם הזדקנו מאוד מאז. הזדקנו מאוד. משהו מת לנו בפנים. אנחנו לא אותם האנשים.
והיא אינה אותה אשה. כל מאמצי היום הזה עלו בתוהו. מן הראי-הדלת נשקפה אל עצמה בכל גדלה הטבעי. על התסרוקת ששבקה חיים לכל חי, על השמלה הרטובה מגשם ומנשיאה חלקית של ילדה רטובה ובוכיה, שאביה סוף סוף הגיע. גבוה מאוד ומאוד נחמד, והם היו לפתע מאוד ביחד, יחידה שלמה ביחד, שאין בה מקום אפילו לומר שלום ותודה...
הביטה הבט היטב אל אישה עייפה שהשם איילה אינו הולם אותה. שמוכר המטפחות מפינת הרחוב מציע לה רק מטפחות... וראתה גם את רמי. הוא נשאר ג'נטלמן. היו עליו אותו שמץ של חו"ל, אותה עטיפה של "בונז'ור, מרסיי, סילוופליי, מיי-איי-הלפ-יו". הביט אליה ולא הכיר אותה. העמיד את המזוודות, הביט לכאן ולכאן ושוב עבר על פניה והמשיך לנדוד בעיניו ולחפש את נערתו.