29.9.72
ישבנו בסוכה היפה של השכונה ודיברנו על – כמובן, על המעטפות. המצב ביש – הסכימו כולם. מרגישים כמו במצור, מה יש לדבר... ואם כי ניסינו, מאוד ניסינו לשמוח ולשיר, איכשהו "לא הלך".
רק קלוצקין היה רגוע. גבוה מקומתו, אופטימי וחשוב עד מאוד, כמו כל יודע סוד. הוא לא דיבר. הוא הודיע לנו שיהיה עוד יותר גרוע, אך אין מה לדאוג. הכל "אנדר קונטרול". הוא גם הודיע לנו מה ולמה עשו מה שעשו עם עמיחי פגלין, מה עומדים לעשות בפיצויי רצח מינכן, מה יש לעשות במקרה "לנסקי".
"גולדה אמרה לי..."
מה אמרה לו גולדה לא הצלחנו לשמוע, כיוון שכאן נתערבה לאה, הקשישה בינינו, ובקול יהודיה טובה ונבונה נאנחה בשברון לב. "מסכנה גולדה. מה רוצים ממנה. אישה עייפה ושבורה. מה שהיא צריכה לשאת על כתפיה הזקנות..."
"לאה. בבקשה ממ..." הוכיח אותה חתנה קלוצקין, ואם כי לאה אינה מן הנחבאות אל הכלים, מיהרה לאסוף צלחות מן השולחן ולהביא פירות מן ה"בופה". איכשהו, גם לאה שתמיד מבטלת את חתנה הפקיד, קיבלה את מרותו ללא ויכוח, כמו כולנו. זה יומיים אי אפשר להתווכח עם קלוצקין, כפי שלא ניתן להטיל ספק ב"כוח עליון".
כי מי אנחנו ומי הוא? אנחנו סתם בני תמותה. הוא כמעט מת ממעטפה. קלוצקין, שכננו, הוא לא פחות ולא יותר אחד מאלה שזכו לקבל "מעטפה מאמסטרדם". זה קרה לפני שלושה ימים ומאז, באופן טבעי, הפך לאחד מנבחרי העם. תמונתו פורסמה בעיתונות ובטלוויזיה, שרים, כך סיפר, צילצלו לברך אותו ב"שהחיינו" ו"יישר כוח", ואמרו לו: "אורי, כל הכבוד. איזו תושיה, איך מייד קראת למשטרה... אגב, אתה עדיין עובד בעירייה. באותו תפקיד..."
גברת קלוצקין כבר שאלה אגרטלים אצל כל השכנים "והבית נראה ממש כמו גן", ואצה לעשות תסרוקת אצל ויולט... הם הורידו את היד מן הלב ונרשמו ב"קאונטרי קלאב", ושוב לא יסתובבו ילדיהם ברחוב עם ילדי השכונה. "נובלס אובליז".
השכנה שגרה מתחת לקלוצקינים אכלה את עצמה. בעלה הוא הבוס של קלוצקין, ומי קיבל מעטפה? לא הבוס, אלא פקיד שלו... אין להם שום שכל, למחבלים, אין להם שום כבוד לדירוג ומעמד. מיהו אותו שונא שלהם שהלך ומסר את שמו של קלוצקין מעל לראשו של סוקול, בעלה?
"אין מה לפחד מהספטמבר השחור הזה – אמרה בביטול – עוד מעט יהיה אוקטובר ונגמר. ובכלל, אין להם שום אינפורמציה מעודכנת. שולחים למנכ"לים לשעבר, לפקידים מדרגה שנייה..."
"הם יודעים יפה מאוד למי שולחים..." – חזרה החמות מן הכלים והודיעה בקול. ואם כי כולנו, מה נכחד, התקנאנו בקלוצקין ורעייתו והצאצאים – התנחמנו בעובדה ששכן שלנו, הגר בשכונה שלנו, באמת קיבל מעטפה מאמסטרדם.
לחייך קלוצקין, אתה הצלת את כבוד השכונה.
סוף השנה לאילנות
"נחום, עורה נחום. גברת לאה מחלקת עוגה של שבעת המינים. העוגה שמחכים לה כל השנה."
נחום מתעורר לרגע קט ונרדם שנית. הוא עייף. הוא הרוג. החג הזה הורג אותו. הוא חזר מן המערכה ואין עמו עוד כוחות כמו בשכבר הימים. בשכבר הימים יכול היה לעמוד על המשמר שבוע תמים. עכשיו אינו יכול לישון בלילות, ואך יוצא ל"שמירה" מיד נופלת עליו תרדמה.
כמו כל שנה נטל מקל וישב בקצה המגרש לגרש את גונבי הירק. התחיל לשבת למחרת יום הכיפורים. מכל הסביבה, מרחוק ומקרוב, באים "המזיקים" ופושטים על הגן. שוברים עצי אקליפטוס, תפוזים, אשכוליות, רוצים לשבור כף של דקל. הוא מתעורר ומתחיל לצרוח ולנפנף במקל שלו, והפרחחים בורחים ועמם דקל צעיר על שורשיו.
"אתה בעצמך אשם," אומר אליק בנו. "אילו היית מניח להם לקטוף בנחת, לא היו עוקרים את כל העץ."
"קל לך לייעץ. קל לך. אתה לא נטעת ואתה לא שתלת, אתה לא נלחמת במחלות ולא השקית ולא ריססת. הדם רותח בי, כשאני רואה מה עושים לעצים בבוא חג הסוכות. כאילו האל ציווה לנו את ט"ו בשבט לנטיעה. ואת חג הסוכות לעקירה... ט"ו בשבט – ראש השנה לאילנות; סוכות – סוף השנה לאילנות..."
"אל תדאג," מודיע קלוצקין. "זה יהיה בסדר. אטפל בעניין. וכבר פנקס קטן פתוח ויד רושמת... ככה זה. כשזוכים לשכן עם מעטפה. לא עוד אלמן ישראל.
הספל
ומכאן לכאן מתגלגלת השיחה אל העליה החדשה. אל הרוסים הללו. על כך שאין זו בעיה עדתית. בכלל לא. על כך שהעליה הזו מועדפת ואפילו הוותיקים מקופחים.
"צריך לתת גם לוותיקים, צריך..."
"לתת, לתת. רק לתת..." מתעורר נחום. הוותיק. לא צריך לתת לאיש, לא צריך. כל מה שצריך לתת זה עבודה. זה הכל."
"ודירה? לגור ברחוב?!"
"ודירה. גג מעל לראש. אבל לא ארמונות."
"ובית ספר ללמוד בו."
"ועזרא רפואית..."
"ו... ו... ורגע." אל תבלבלו אותי. תנו ואספר לכם סיפור.
"לפני הרבה שנים, ושוב איני זוכר אם בשל הגשמים שירדו אותה שנה, או שבאו לעבוד אצלנו. בכל אופן. לפני הרבה שנים באו לגור בקצה השכונה שלנו בדואים. הם גרו כאן, במקום שסוכה זו עומדת. והיו אלה בדואים עניים שכמותם טרם ראיתי מאז ועד אז. בכלל, ידוע שבדואי אינו מן העשירים. אבל באותם הימים היה העשיר – כמו העני של עכשיו. ואלה היו עניים שבעניים. ולא היה להם מאומה. מאום לא היה להם."
"האם היתה באה לכבס כבסים ולשטוף את הרצפות. האב עבד בשדה פעם אצלי פעם אצל שכן, והילדים, מי ימנה מספרם, היו מתרוצצים בין בלויי האוהל."
"הדבר היחיד שהיה לאותה משפחה – וכל גאוותה היתה עליו – היה ספל. ספל פורצלן זעיר, מעוטר בפרחים עדינים. ממש כליל השלמות. והספל הזה היה עומד על ארגז בטבור האוהל כמו 'מזבח'."
"כשהיה בא אורח מכובד מאוד. אני או השכן היו נוטלים את הספל בזהירות שאין למעלה ממנה, וברטט קדושה היו מוזגים לתוכו מעט קפה בזהירות-זהירות וכל העיניים היו נתלות ורואות כיצד נוגעות שפתי האורח בגולת הכותרת של המשפחה. בסטאטוס שלה. בייחוס."
"יום אחד, כששטפה הבדואית את הרצפות בביתנו, הגיעו מן המאהל צעקות מפחידות. הלכה הבדואית לראות מה קרה, וראתה כיצד מתקוטטים שני בניה הגדולים, מי יחזיק בספל. זה אומר כולו שלי, וזה אומר כולו שלי. לקחה הבדואית וניפצה את הספל לרסיסים.
"אח לא יריב עם אח על חפץ..." אמרה האם הבדואית.
"אין."
"גמרנו."