19.1.73
ג'וקי חזר הביתה והביא עמו ריח של שדה. ואשתו נתנה בו עיניים חקרניות, שבדקו בקפידה כל קפל בבגדיו, וכמו הצרה שאינה יכולה להיטפל לאיזה "קורפוס דליקטי" של עבירה, ולעשות לו את המוות. הם נשואים כבר כל כך הרבה שנים, עד שלולא היתה קיימת בעולם קנאה מבורכת שניתן לעשות בה שימוש מפעם לפעם, היו שוכחים, כמו זוגות רבים אחרים, שהם בעל ואישה ולא אח ואחות.
וג'וקי, במקום לתפוס את ההזדמנות שהוגשה לו ממש על מגש של כסף, ולריב קצת ולהתפייס קצת ולהזרים קצת דם ליחסים הרדומים אשר ביניהם, אמר לה ביובש: "עיזבי שטויות, שושיק, ותני משהו לאכול."
ושעה ששושיק הלכה להכין משהו לאכול, שיחזר לעצמו את קורות היום הזה ולבו נתכווץ בצער סתום.
"איזה יום..." אמר בינו לבינו.
איזה יום... כמו כל הימים בעצם. כבר ארבע שנים עברו מאז עזב את צבא הקבע. ולבד מפה ושם מילואים – היה שוכח שהוא בחור. א יענע בחור... בחמש-עשרה שנות צבא-קבע לא הזדקן כמו שהזדקן באותן ארבע שנים של "יזמה פרטית". יש מכונית, יש קצת רזרבה בבנק, יש משרד, יש פקידות ויש "הזקן". הוא אמנם על עצמו אינו מבחין בכך. אדם מתגלח יום יום, עומד מול הראי עם הפרצוף של עצמו – יפה או לא יפה אבל שלו, ואינו מבחין בזיקנה המציירת קמטים סביב העיניים, בזוויות הפה. המנפחת פימה וממעטת את הבלורית. עד שפוגשים בחבר לנשק, כמו שאומרים – ואז אוי לעיניים.
וכך קרה לו גם היום. הלך לשכם לרגלי "היזמה הפרטית" שלו ומרחוק הוא רואה פנים מחייכות לעומתו. הפנים של הרס"ר שלו. והוא נזכר שבפעם האחרונה ראה אותו לפני עשר שנים, והוא צעיר מכפי שנראה באותם ימים. ובכן, בנו של אותו רס"ר...
אלא שאותו "בן" נותן טפיחה עזה על גבו, לא נוסח בנים לידידי הורים. "יאחרב ביתאכּ," זועק אותו בן "את מי רואות עיני. המפקד. כל הכבוד. ג'וקי ממזר, איפה נעלמת כל השנים. הלא חשבתי שקיבלת כבר שבץ, כמו כל החברה, שהתפגרת או ירדת מן הארץ. יא-ג'וקי, גידלת כרס..." נאנח הרס"ר ומכניס אגרוף בין צלעותיו, עד שהמפקד. מתכווץ ורק בקושי שומר על פאסון ומחייך, במקום לתפוס את המקום בין הצלעות ולהיאנח.
"שכך אחיה, דובי," אומר המפקד (מיל.) לרס"ר שלו, "שחשבתי שאתה בן של עצמך. הלא בכלל לא השתנית. הלא אתה נראה עוד יותר צעיר מאשר נראית אי פאם, בן רחב שכמוך..."
ושניהם צוחקים ברחובה של שכם עד שכל עוברי האורח מוכרחים לחייך אף הם. ויש להם על מה לצחוק. על מראהו הצעיר של הרס"ר, שלפי כל כללי ההגיון הבריאותי כבר צריך היה להיות מובל בעגלת נכים לפחות כך היתה מתנבאה עליו אשתו של הרס"ר כל אימת שהיתה מופיעה במחנה כרוח פרצים. לא הש.ג. ולא המפקד ומובן שלא הטלפוניסטיות שהיו עושות הכל כדי להסביר, לאשת הרס"ר, שבעלה עסוק אצל המפקד, שיש מפקד עם הרמטכ"ל אפילו, שהוא בכלל אינו במחנה כי נקרא למטכ"ל. אשת הרס"ר היתה מופיעה, מוצאת את בעלה מתחת לאדמה, תופסת אותו בציצת ראשו ומטלטלת אותו טלטלה גדולה וכל אותה עת צועקת עד שקולה נשמע ברמה וגם בשפלה.
"יא ממזר בן ממזרים. אין לך בית, אין לך. איפה אתה מסתובב, איפה. תראו את רבע המנה הזו. תראו את המפרנס שלי. קטן כמו אפונה ורזה כמו גפרור. כבר שבועיים לא בא הביתה, לא בא. חיילות יש לו בראש, חיילות... איפה שהוא רואה שמלה, איפה שהוא רואה – מיד הוא מוכרח להיות שם. שוכח שיש לו ילדים ואישה בבית, שוכח ורץ אחרי ילדות, שיכלו להיות הבנות שלו. אני אלך לממשלה, לכנסת, לנשיא. אני אגיד להם. מה זאת אתם עושים. שולחים ילדות לצבא ומקלקלים לנו את הבעלים. אז מה יוצא לי מזה ששמו הולך לפניו כמו התרנגול הכי גדול בישראל. שבועיים לא בא הביתה וכשבא, אין לו כוח לעמוד על הרגליים שלו... אני לא אוביל אותך בעגלה, פגר שכמוך. שהן יובילו אותך..."
ואכן, שמו הלך לפניו. אולי לא כל כך בשל סגולותיו שלו כמו בשל הסגולות שייחסה לו אשתו. וכל כך היתה מצעקת וכל כך מקנאה עד שכל החיילות שוכנעו שאין עוד גבר כרס"רנו. והלך לו קלף משוגע כזה עם הבנות, שעד עצם היום הזה מהלכות עליו אגדות.
אז לכו ודעו מה שומר על נעוריו של אדם...
"מה שלום אשתך הנחמדה," שואל ג'וקי. שואל ומרגיש כמו נבלה. בשביל מה צריך היה להזכיר את השערוריה העצבנית הזו.
"איזו אישה?! – שואל הרס"ר וקורץ בעינו – התפטרתי ממנה. התגרשנו." – אומר הוא במאור פנים. "ועכשיו יש לי את אשת חיי. חביבי, התחתנתי עם אישה שאין עוד אחת כמוה. אני אדם מאושר, מאושר..."
והתחיל לספר על אושרו בשכם ועד שהגיעו לחיפה עדיין היה פיו מלא תהילות על אשתו הנהדרה, איך היא מטפלת בו, ואיך מבשלת ואיך מטפחת את ביתם, ואיך נוהגת בו בדרכי נועם. והמפקד (מיל.) רואה לנגד עיניו את האישה האידיאלית הזו וגם אם אינו רוצה להודות בכך, מקנא באותו רס"ר שאין לו השכלה במיל, ולא הוד ולא הדר ובטח תפש לו איזו אישה אמריקנית עשירה ואולי אפילו צרפתיה ורואה חיי גן-עדן עלי אדמות. וכל כך סיפר בתהילתה אותו רס"ר פורק עול, עד שכאשר הגיעו לפתח ביתו במורדות הכרמל והרס"ר אמר לו, הלא תעלה ותכיר את אשתי, לא התנגד ועלה.
*
צלצלו בדלת, וקול נעים ענה: "האם זה אתה, חמד שלי..." ודלת נפתחה ובדלת: שומו שמיים, משהו שכמוהו עין לא ראתה. אם האישה ההיא היתה לא נעימת הליכות ולא נעימת מראה במיוחד, הרי בהשוואה למה שעמד מול עיניו – היתה ונוס ממילו – ההיא, המגורשת. האישה הנכספת של רס"רנו מילאה את כל הפתח ועוד חלקים ממנה לא נראו מבעד לדלת. היתה גבוהה יותר מן המשקוף, ומכוערת... מפלצת שמנה ומגושמת במלוא מובנה של המילה.
ג'וקי מצא את עצמו נסוג לאחור. אלא שזו הוציאה כף ענקית, אנא, הכנס בבקשה – ידידי בעלי ידידי הם. הלא תאכלו משהו – אמרה וסגרה את הדלת אחריו ומיהרה לרוץ אל המטבח בצעד קליל של טנק.
והרס"ר מדושן העונג מביט בג'וקי וצוחק.
"מכוערת, מה? אבל אני כבר לא רואה. היא אישה נפלאה. מבינה אותי. מבשלת נהדר, מכבסת, צוחקת. אני בא, כבר מצפה אמבטיה. וחולצה נקיה ומגוהצת, וחיוך טוב על שפתיים, ועד שאני מתרחץ ונח מספרת לי בנועם דברים שאני רוצה לשמוע. ושותקת כשאני רוצה לשתוק. והיא תמיד בבית ואף פעם אינה מתערבת. ובערב, לאחר שאני נח, אומרת לי. דובי – דובי יקירי – מוציאה את החולצה הכי יפה והכי מגוהצת ואומרת לי, שמע – גבר זה גבר. אולי אתה רוצה קצת ללכת לטייל. אני עייפה. לך. תראה קצת בנות. נותנת לי חופש הכי גמור. יכול ללכת מתי שרוצה. יכול לשוב מתי שרוצה. אני בן אדם חופשי. מבין – בן אדם חופשי."
"נו – ואתה עושה חיים, כמו פעם, הא. מתרוצץ, מה?!"
"למה לי לרוץ ברחובות? הלא היא מרשה לי, זה לא יברח... אני בן אדם חופשי, אז למה לי לרוץ..."