3.61
כל העניין כולו התחיל בגלל האמאנציפציה לנשים. לולא לחמה סבתא של נועה בחירוף נפש לשוויון מלא לנשים, לכיבוש עבודה ו"שאר ירקות", היתה היום נועה יושבת בבית, לומדת באוניברסיטה, או מי-יודע-מה, ולא היתה משרתת בנח"ל, באחד הישובים המרוחקים בנגב. הא! לוא ידעה זאת סבתא של נועה בנעוריה, ולא לחמה אז לשוויון החובות המהולל, היתה היום מארחת בביתה את שלוש בנותיה וארבעת נכדיה, את חתניה וגם אורחים מן החוץ. סבא אליעזר היה מברך על ארבע כוסות בין יושבין ובין מסובין, השולחן היה מבהיק בלובנו, הנרות היו מזהירים באורות החירות, והקירות לא היו מסוידיים מחדש לשוא... הכל היה שונה. ה"קניידלאך" היו נזללים ה"קנישים" היו מקבלים מחמאות, ועוזי הקטן היה שואל קושיות וסבתא של נועה – היתה סבתא, בת לשושלת יהודים סודרי סדרים, ולא אורח לא קרוא. אבל היא, כאמור, לא ידעה. ועל כן, משהגיע חג האביב, בא עצב לשכון בעיניה.
"הסדר יהיה אצלי," אמרה לילדיה והחלה במבצע רכישת ביצים "ישר-מן-המשק" אלא שהבת הקטנה, זו שהתחתנה לפני ארבע שנים, מוכרחה לסדור עם הורי משה. מגיע להם! הם חזרו לפני חודש מלימודים באירופה והוריו של משה עורכים סדר רב רושם לכבוד בנם יחידם שחזר למולדת – מגיע להם! "אם את רוצה" – אמרה הבת הקטנה, "אז את ואבא יכולים לבוא איתנו."
"ומה יהיה על לאה ועל נעמי והילדים והבעלים?! זה לא בא בחשבון."
לאה, שבעלה הוא קצין בצבא הקבע, מוכנה היתה להקריב את עצמה ולבוא לסדור עם ההורים. אם כי הרבה יותר מעניין בינינו לבין עצמנו, להיות במחנה הצבא, שבעלה עורך בו את הסדר. גם הילדים יתרשמו מזאת יותר, נכון? ואילו נעמי – מה טעם ל"סדר", שלא תהיה בו גם בתם יחידתם. מה טעם לסדר בלי נועה שהלכה מן הבית לפני מחצית השנה, והוא ריק הבית – מת, כמו אגרטל בלי פרחים, כמו רועה בלי כבשים.
"אם את ואבא רוצים, תבואו איתנו. ניסע כולנו לנועה."
"ואולי נבקש את נועה שתבוא אלינו?"
"זה לא בא בחשבון. נועה רוצה להיות ביחד עם רמי, החבר שלה."
"יבוא גם רמי."
"רמי לא יבוא, כי הוא מתבייש ולבד מזאת,הוא רוצה להיות עם הוריו, אז הוריו באים אליו, גם שתי האחיות שלו, משפחה קטנה שאינה מהווה בעיה. את מבינה, אין לו סבים וסבתות..."
"אל תפריעו לכם ילדים, כבר נסתדר איכשהו," אמרה סבתא של נועה. "אשת הקצין" הבטיחה לבוא מאוחר יותר, אחרי הסדר הצבאי; "אשת הבן-יוחיד" גם היא הבטיחה לעשות כמו אחותה; רק אמה של נועה לא תוכל להגיע בחזרה באותו הערב – "לא נורא. נזמין אורחים ויהיה שמח."
אלא שכל האורחים בעולם היו כבר מוזמנים, ולא נותר אלא להצטרף לנעמי ולנסוע לנח"ל שבנגב, אל נועה.
בינתיים נעור המצפון המשפחתי אצל אשת הבן-יוחיד. מה יש?! גם הוריה לא ראו אותה כבר ארבע שנים, והיא לא סדרה עם אחיותיה ארבע שנים, מה יש? לא נאה לאמו של משה להזמין את כל משפחתה במקום האורחים שלה? נו, והחלה מריבה. משה לא רצה לוותר, הבת הקטנה לא רצתה לוותר, אמא של משה לא רצתה להרוס את שלום-הבית של בנה יחידה ועוד פחות מזה רצתה לארח את כל המשפחה הענקית של כלתה; ובכן – "ניסע כולנו לנועה."
ראתה זאת אשת הקצין וטענה: מה, לא תהיה לה הזדמנות לברך את הוריה לאחר הסדר; וילדיה – מה? אין להם סבתא חו"ח! סבא אליעזר כבר זקן, איך יתכן להשאירו כמעט בלי נכדים בפסח. וזרים יכולים לנסוע ולסדור בקיבוץ והיא לא?! "ובכלן – נוסעים לנועה."
בקיצור, זה יהיה סדר משפחתי בחיק המולדת והמשפחה – כל המשפחה כולה, על נספחיה ונספחותיה, תהיה מסובה ליד שולחן הקיבוץ, מאוחדת וקורנת, איש לא ייעדר! רק שנועה הקטנה עוד לא יודעת. תארו לעצמכם כמה תהיה הקטנה מאושרת – ואיך יצהלו חבריה לעת כיבוי אורות וחברותיה שבמטבח..