30.11.62
מי שלא נוכחה בתצוגת אופנה, אינה יכולה לשער כלל מה היא מפסידה. חוויה, גבירותי. חוויה שקשה לשכוח אותה זמן רב. ומכאן – חוויה שתמלא את האישה "תוכן אופנתי" להרבה שנים (בלי להיזקק להשראה נוספת...)
השבוע הלכנו לחזות במין אירוע כזה שנערך על ידי הגברת הלנה רובינשטיין, כלומר – על ידי חברת התמרוקים שלה בארץ ובית מסחר איווניר.
שש מאות נשים מטופלות מילאו את אולם שרתון הנרחב, עד אפס מקום. הן שתו תה או קפה, אכלו עוגות בפה קטן, והקשיבו למוסיקה נעימה שבקעה מהתזמורת שבפינה. חברתי מן המושבה רצתה לדעת אם אלה הן הדוגמניות.
"מה איתך?" אמרתי לה.
"אז הן נשי מיליונרים?"
"מה איתך", אמרתי לה.
"אז מה נשאר להן ממשכורתו של הבעל, כדי להאכיל את המשפחה?"
"איזה שאלות מטופשות את שואלת. וכי מיניסטר אני שאדע להשיב על כך. ולו הייתי מיניסטר – הייתי יודעת תשובה, וכי מי יודע תשובה על כך בארצנו הקטנטונת.
"טוב – אז אולי תגידי לי מה הן יכולות ללמוד על לבוש? מה הן יכולות להוסיף עוד ל"עץ חג המולד"?
חברתי זו אינה יודעת את התנאי הראשון להליכה לתצוגת אופנה. אישה שהולכת ללמוד משהו על אופנה, הולכת, בראש ובראשונה, להתחרות בדוגמניות.
לו ראית, מה ש"הלך" שם:
התסרוקות מרקיעות לשחקים, כמו מגדלי בבל. יש נשים עם שטריימלים מאנגורה, ויש עם שטריימלים מזנב-שועל, ויש עם שטריימלים משיער בני אדם. היו שם, למשל, שתי אחיות תאומות, קטנות קומה וסולדות אף, עם טורבאנים משיער סוס. ייתכן שהשיער לא היה בדיוק של סוס, אבל חברתי מן המושבה שמה נפשה בכפה ונגעה באחת הארובות הללו והבטיחה לי שזה בדיוק כמו החומר ממנו עשוי המטאטא המשובח שלה. אולי שיער חזיר – אולי...
רוב הנשים היו משופעות מאוד מן הפרברים והפרוונים. הן לבשו דקולטה גדול אליו היתה מצורפת שמלה שחורה קטנה. על "השטח הגדול" הגלוי הבריקו פנינים שנראו כמו קרוניות זעירות בארץ אגדית, קרוניות של רכבת הרים המובילה לגבעתיים או רמתיים. ומעל לכל אלה שכמית מינק מרושלת.
קצת קשה היה להבדיל בין גבירה לגבירה. אנחנו כל כך דומות אישה לרעותה – בימינו אלה. לך דע מי היא מי. את השעיר צובעים את האף מנתחים ואת הבעל, אבוי – מחליפים. אז איך אפשר לדעת מי היא מי? ובייחוד כשצו האופנה מצווה על: תסרוקת זהה, צבע שיער, צבע עיניים, צבע שפתים, צבע ריסים ושמורות, הכל מאותן הקופסאות.
ולא נגיד שההלנות היפות לא עשו משהו לשיפור יופיה של האישה, אבל הן עשו הרבה גם לאלמוניותה ופשוט כאב הלב לראות בקהל נערות צחורות מקמטות את מצחן הרענן בדאגה שפרצופן יבול פעם. כן – מחר הן תטייחנה את הפרצוף היפה, ב"יופי קנוי", תפסדנה כבר היום את מה שהן עלולות לאבד בעוד עשר שנים ותשלמנה בעד התענוג בפרוטה יפה מאוד ותמרנה הרבה שעות של חיים יפים, במרבץ אצל הקוסמטיקאית.
בעצם – מה אכפת לי. אדרבא, יש יותר מדי נערות חמודות ברחובות תל-אביב. לכו כולכן, כולכן אל הקוסמטיקאיות – טייחנה פניכן – נהיה כולנו שוות וסיכויינו יגדלו. בראבו!