1.10.76
את סליחתכם אבקש, קוראים יקרים, על שאני הולכת להטריד אתכם בנושא כל כך לא נעים כמו מעונות, עולים, יורדים וכו'. אנא, הישארו עמי עד הסוף, סופה של הכתבה. ימים נוראים הם אלה ומה שבטוח בטוח.
אמי חזרה ממרחצאות בארץ חביבה על התייר הישראלי. חביבה, משום שהיא זולה, חביבה, משום שהישראלי מרגיש בה כמו אמריקני בישראל. מרגישים גדולים. חזרה וסיפור בפיה: משפחה בת ארבע נפשות, אב, מהנדס מזון, כלכלן וכימאי, אם עיתונאית, בן מהנדס מכונות, בת סטודנטית – ארבע עולים שהם בבחינת מציאה בשעה קשה זו של חוסר עלייה – עומדים לרדת ולשוב לגולה. ולמה? משום שאינם מסוגלים למצוא עבודה. מאז עלו לפני תשעה חודשים, לא עבדו אפילו יום אחד.
אמרתי לא ייתכן. אין כדבר הזה בישראל. מי שרוצה לעבוד, עבודה מצויה בשבילו. אולי לא בדיוק במקצועו, כי עיתונאית לא תוכל לעבוד בלי לדעת את השפה, אך לאב היתה נמצאת עבודה, וכך גם לבן לו רצו לעבוד.
אינני מסוגלת לשמוע את הסיפורים על פת לחם – על חוסר עבודה. אנחנו עם צמא לעולים ועם צמא לידים עובדות. עובדה, ערביי הלבנון.
אני בשלי ואמי בשלה. עד שערב אחד נטלה אותי בציצת ראשי ואמרה בואי. העולים שלי הגיעו מכרמיאל למעון בתל אביב. בואי ותראי במו עיניך.
השעה שמונה בערב. בלב לבה של תל אביב שעם שפת הים. במעלה רחוב הירקון מלונות פאר, בקטע זה הסמוך לרחוב אלנבי לובש הרחוב פני רובע הכלובים של בומביי... פעם היה זה מלון מפואר שקראו לו מלון הירקון. במרתף היה מועדון לילה ומנשקה בהרב היה שר שם "בערבות הנגב", וניתן לרקוד לצלילי תזמורת של חיל אוויר, כך נדמה לי, בכל אופן היינו עומדים לפני בית המלון ונשמתנו יוצאת להיכנס לשם, אבל היה ביוקר...
ברחוב התקוות האבודות
אחרי כן הפך המלון לבסיס חיל אוויר – עכשיו הוא מעון עולים. המלון של פעם נראה כיום כבית תמחוי. זקנים וזקנות יושבים עם הפתח. איש מדבר רוסית ויידיש לפני קומץ פליטים. אור קלוש מאיר את המבוא. את חדר המדרגות. הפרוזדורים הארוכים האפלים גם הם. ריחות תבשילים, ששולט בהם הבצל והשום עומדים סמיכים באוויר. קבוצת מקררים קטנים "מקשטת" את הפרוזדור. מפעם לפעם מושך רגליו זקן או זקנה – ניגשים למקרר, פותחים את מנעולו במפתח, מביטים פנימה, מגששים בידיים. נועלים. שתי זקנות מקרבות את פניהן ללוח קבוע במבוא – ושם כתוב ביידיש שראש העיר מר להט יארח מחר את העולים היקרים בקבלת פנים חגיגית, בבית העירייה. אוטובוס יועמד לרשות העולים היקרים.
הפתק ישן. קבלת הפנים הנ"ל התקיימה לפני שבועיים, אם אכן התקיימה. אנחנו שואלים את הממונה על הקבלה, שמעיד על עצמו שגם הוא היה פעם עולה, ונא לראות מי הוא היום.
מר פלוני ומרת פלונית? קומה שנייה, חדר כך וכך. טופחים על הדלת בלא תקווה. האשנב הקבוע מעל לדלת חשוך. בכל זאת עולה קול ושואל בשפת לעז: "מי שם?" מזדהים. האור עולה. המולה מתנצלת סביב במנעול והדלת נפתחת על מיטה כפולה ומעבר צר אל המרפסת הפונה אל רחוב הירקון של הפנסים האדומים.
ועד ש"בעלי הבית" מסתדרים לקבל את אורחיהם, אנו יושבים על המרפסת. ממול משחקים בקלפים וקוביה – מועדון במתח מלא של פעילות לא מבורכת. וברחוב זונות ורועיהן, והקליינטים – אנשי או"ם, ערביי השטחים, גברים המחפשים גברים... ושעה שהעולים שלנו יוצאים אלינו, חושבים על חזון ומציאות.
איזה מין לעג הוא זה לעולה ולעלייה. אחר ככלות הכל עלייה היא שבירה, עלייה היא עקירה – עלייה היא להתחיל הכל מחדש. אפילו לדבר צריך ללמוד. צריך להאמין מעבר להיגיון שיהיה טוב, שהמאמץ כדאי. שכדאי היה להשאיר בית מסודר וחיים מסודרים, עם עבודה ומקום במשפחה ובחברה. כשברקע מצוי רחוב הירקון של הפנסים האדומים.
מי שהמציא מקום זה למעון עולים קשי סידור – הוא גאון הטעם הרע והעידון השפל. מי שממשיך להחזיק בו, מי שלא בא לבקר ולראותו במו עיניו – אפילו הוא יליד ירושלים וממשחררי ירושלים ויש לו זכויות רבות בשל כך – העלייה והעולה אינם בראש דאגותיו.
מחר אכתוב למר עוזי נרקיס – אני מבטיחה לעצמי וכמובן שוכחת...
רוצים לשוב
העולים שלי מחליטים לגלגל את סיפורם. לאט לאט הם מספרים. כן, אמת, לא תהיה להם בררה. הם כנראה ישובו לארץ ממנה באו. בקונסוליה אמרו להם שאת דירתם לא יקבלו בחזרה, אבל את הפנסיה יתנו. ועבודה לאישה ולבן לא תחסר. ופה כנראה לא זקוקים להם. אין עבודה בשביל הבעל שהוא מהנדס מזון, כלכלן, כימאי. הנה התעודות. הנה אישורים ממקומות עבודתו. הוא מוכן לעבוד גם בעבודה פחותה. אבל לא מקבלים אותו. אין לו שפה ואין לו הופעה. ההופעה הולכת ודועכת. הוא לא אותו אדם שיצא מעירו ולמען האמת מתבייש לשוב. אבל עכשיו היוזמה כבר אינה בידיו. גם הילדים רוצים לשוב.
בשביל הילדים עלו. הם עצמם חששו. מה יעשו בארץ ישראל וצעירים כבר אינם. אבל הילדים עשו את המוות. הם גרו בעיר הבירה, ליד משרדי "אל-על". והיו רואים איך שבאים תיירים מישראל. היו רואים איך באים יהודים כמותם ועולים לישראל וכעבור שנה שנתיים חוזרים כתיירים ושבחה של ארץ ישראל ממלא פיהם הדובר רק עברית... הם חיו בתוך אווירה של עלייה, בתוך התרוממות הרוח של בטרם עלייה. בדירה המרווחת שלהם הסתובבו כמו במרפסת נמל התעופה ומנופפים בידיהם לשלום, אם בפועל ואם רק בלב – לאלה שפניהם מלאות תקווה ומזוודה לחיים חדשים ארוזה בידיהם. סולם ערכים אחר, חיים למען משהו. והם – מי הם? יושבים ושומרים על המשכורת ועל הפנסיה.
העולה שלי מראה לי רשימה ארוכה של מקומות עבודה שבהם ביקר בתקווה, ומהם חזר בלא תקווה. לפי סיפורו, אפילו מקום עבודה בתור פועל לא יכול היה להשיג בכרמיאל ולא בסביבות הגליל. הכל מצא חן בעיניו – הוא אומר, צפת, מעלות, ראש פינה, מה אכפת איפה? אלא מאי – הוא גילה כאן שהוא "זקן". חמישים ושתיים זה הרבה מאוד לגבי גבר. וכשמודיעים לך שאתה זקן אתה מתחיל לפעול כזקן. מאבד את האמונה בעצמך וביכולתך. התרוצץ כאן והתרוצץ שם, ועכשיו בא ביחד עם אשתו לנסות למצוא משהו בתל אביב. אולי במרכז לא יראו גבר בן חמישים ושתים כזקן ראוי לבית זקנים, אולי בכל זאת יצליחו להאחז בארץ היהודים ולבנות בה בית מכובד.
רשמתי בקפידה את כל הפרטים, והריני יושבת כבר שבוע על הטלפון ומחפשת עבודה בשביל "מורשי". כולם אומרים שלא יכול להיות. שזה סתם דיבורים. שאם רוצים לעבוד בארץ ישראל יש עבודה. עובדה – הפועלים מלבנון.
אבל עבודה אין.
הובטח שיקבלו
ובינתיים כמובן טילפנתי גם למרכז הקליטה שלהם, לסוכנות, למשרד הקליטה, לעוד מקומות המסדרים עבודה לעולים – ומסתבר שמשרד הקליטה עשה ככל יכולתו, ומישהו הפעיל את מלוא השפעתו, והובטח שיקבלוהו לניסיון של שלושה חודשים, על חשבון משרד הקליטה כמובן (גם בשביל זה צריך פרוטקציה, בשביל שיקבלו אותך לעבודה בחינם). ובהתאם למקום העבודה שיסדרו, סידרו גם מגורים במעון עולים, בקרבת מקום – עד שיהיה ברור כי אכן יעבוד במקום היעוד. ומה עוד אפשר לבקש?!
שיודיעו גם לבעל הדבר. לעולים עצמם. בינתיים אי-אפשר לוודא שאכן הסידור הזה יש בו גם ממש. במרכז הקליטה לא יודעים, במעון העולים הזמני – אין זה מעניינם. במשרד הקליטה – המטפלת בחופש...
לפני יומיים הם ביקרו במשרדי המערכת. באו לבקש שאולי נוכל לסדר להם שהייה נוספת בתל אביב, אם אפשר לא במלון הזה הפונה לרחוב כל התקוות האבודות, לא אל הרפש של עם ישראל היושב בציון, אלא באיזה מעון אחר. כי בינתיים קיבל הבעל עבודה – אומרת האישה, עבודה של פועל שחור. האישה ממוללת תיק עייף בידיה. היא עדינה, היא נחמדה והיא מאוד מדוכאה. היא מביטה בעיניים כבויות על השולחנות המשרדיים, על מכשירי הטלפון המצלצלים, על מכונות הכתיבה המתקתקות במערכת התוססת...
"אמא שלי גם היא עבדה ככה. אמא שלי היתה עיתונאית עשרים וחמש שנים. ברדיו עבדה. כולם הכירו אותה. כולם אמרו הנה הולך הבן של העיתונאית כך וכך," אומר לפתע הבן שבא ללוותה.
הבן הוא מהנדס מכונות, בן עשרים וחמש. עד עכשיו הצליח לעבוד שלושה שבועות, עבד בנצרת כפועל שחור בבית חרושת. נתקבל להיות מהנדס, עבד כפועל. הוא אינו יודע אך ייתכן מאוד שעבד על חשבון משרד הקליטה.
גלגל חוזר
למה לא המשיך?
הוא מחייך כמתנצל: "ראי," הוא אומר, "לגבי הסוכנות איני עולה. אין לי שום זכויות כעולה, כיוון שעליתי ארצה בטרם מלאו לי עשרים וחמש שנים. חסרו לי שלושה חודשים כדי להיחשב עולה, - בוגר. לפי הכלל הזה אני שייך ליחידה משפחתית. בן עשרים וחמש הוא עדיין ילד הזקוק ליחידה המשפחתית שלו. איני יודע אם אני ילד, אבל קשה לי מאוד לחיות לבד. קשה לי לשוב אחרי יום לחיות לבד. קשה לי לשוב אחרי יום עבודה כפועל שחור, רק לקירות... אז עזבתי. וגם – יש לי סיכויים טובים להתקבל לעבודה בטחונית ובמקצועי. אני מחכה. יש תקווה," הוא אומר בלא תקווה.
חברי לחדר שומע את כל השיחה הזו, והוא מרים את הפופרת ומחייג. הוא מחייג למשרד התעסוקה. המקום שאליו צריך לפנות – לפי ההיגיון.
ואני נזכרת בהצגה שהציגו לפני שנים רבות, דז'יגן ושומאכר. על שניים שיושבים בבית ומשוחחים ופתאום פורצת אש. אומר דז'יגן שצריך להרים שפופרת ולחייג.
"לאן?"
"מה זאת אומרת לאן? למכבי אש."
"השתגעת? ככה סתם מרימים שפופרת ומחייגים למכבי אש בארץ ישראל?"
"אלא מה?"
"צריך לחפש פרוטקציה..."
ומחפשים את מי שמכירים, ומי מכיר את מי עד שלבסוף מוציאים אותם מן הבית שנשרף כליל.
ההיגיון מחייב ששכני לחדר צודק. אבל מפנים אותנו בחזרה למשרד הקליטה – והמשחק מתחיל מחדש.
אני מחפשת פרוטקציה: אישה בת ארבעים וחמש, יודעת אנגלית, צרפתית, עברית ועוד. ועיתונאית לשעבר (עשרים וחמש שנות ניסיון ככתבת לענייני תיירות).
הבעל: תעודות של מהנדס מזון, כימאי מזון, כלכלן. עבד בארגון עבודה וכוח אדם, בוועדים לבעיות עבודה ושכר, וגם בעבודה מקדמת ממש בבית חרושת לשמן, מהנדס ראשי במפעל לתעשיית חלב.
הבן: עשרים וחמש – בוגר הנדסת מכונות, סיים לימודיו ועלה ארצה.
הבת: עשרים ושתיים – סטודנטית למתמטיקה ומחשבים – רוצה להמשיך בלימודיה, מוכנה לעבוד חלקית.
כל מי שיש לו עבודה בשביל העולים הנ"ל יודיע לנו בטובו – ויעשה למען מניעת תואר יורד, נושר, נמושה. תודה.