23.8.61
עורך ה"מאקי" הקפריסאי, שבו פורסמה העלילה כי ישראלים זוממים לרצוח את נאצר, הוא גיבור המחתרת הנערץ באי – בקשתו כי יוזמן לבקר אצלנו לא נענתה
בהיותי בקפריסין, ביום עצמאותה הראשון, ראיינתי את ניקוס סאמפסון. את הפגישה קבע לי נהג מונית. נהג זה עינה אותנו, משך כל הדרך מיערות פדולאס שבהרים לניקוסיה (כארבע שעות נסיעה) בהאזנה ללא חשק לרדיו. תזמורות, שירה, תפילות ונאומים בלתי פוסקים, וסתם רעש ללא תיאור, החרישו את האוזניים ואי-אפשר היה לשוחח או אפילו להירדם בשקט. החום היה לוהט ואכזרי, ממש יום קיץ אילתי, ולא היה מפלט ממנו ולא מן המקלט.
בעדינות, ובנימוס אין קץ, האגור אצל ישראלים לעת צרה בחו"ל, הערנו לנהג, שאולי אפשר היה להפסיק את הרדיו מטרטורו, כיוון שכל מה שהוא שידר משך השעה האחרונה – היה רעש סתמי.
"נכון" – אמר הנהג – "אבל הרעש בא משם" ושם הוא מגרש הטקס בו מתקיימת חגיגת החגיגות של קפריסין, שם עומד עכשיו ניקוס סאמפסון ומאקאריוס עונד לו אות הצטיינות וגבורה ו...
"מיהו סאמפסון זה?"
הנהג כמעט שיצא מעורו. אדם שלא שמע על ניקוס סאמפסון?! הלא הוא הגיבור הלאומי של קפריסין. אחד ממפקדיו הנערצים של צבא-המרי במחתרת – אאוקה. אחד שראה את המוות פנים אל פנים עשרות פעמים. איך ערך זה פשיטות על האנגלים, איך עשה מלאכתם של עשרות, יחידי או רק עם עוד אחד לעזרה. בחיים האזרחיים היה כתב של עיתון – ובמחתרת הטיל פחדו על מחנות שלמים. ופרס ניתן לראשו, ולבסוף גם נתפס ונשפט, ואיך נאם בבית המשפט?! כל העולם צריך לשמוע על ניקוס סאמפסון הגיבור. ואם אנו רוצים, אז הוא יקבע לנו פגישה עם ניקוס. כי הוא היה פיקודו. ואנו נכתוב עליו – כך שגם בישראל יידעו.
*
למעשה, כל חגיגות העצמאות עמדו בסימן ניקוס סאמפסון, והעיתונים היו מלאים סיפורים עליו. הוא שוחרר מכלאו באנגליה, שם נידון למאסר עולם עד שתצא נשמתו, לפני חודשים אחדים, שחרורו נכלל כאחד מתנאי ההסכם בין אנגליה לקפריסין; אך הורשה לשוב לארצו רק לאחר שהבריטים יעבירו את השלטון לידי הממשלה העצמאית. חשבנו שהנהג חמד לו לצון או סתם רצה להתפאר לפנינו ביחסיו עם ניקו. לומר לקפריסאי שיש לך פגישה עם ניקו, יומים לאחר שובו מן הגלות, דומה היה להכרזה שאתה טס לירח... (וזה היה לפני שנה!).
אך לא עברו יומיים והנהג שלנו הופיע בבית המלון. הוא ראה את ניקולאס "הקדוש" והאחרון ישמח לראיון עם העיתונות הישראלית, בביתו שבפאמאגוסטה (מרחק של 50-60 קילומטר מניקוסיה) והוא מוכן להסיע אותנו לשם "ספציאל" – חינם-אין-כסף.
*
בבית הוריו של ניקוס, דלקו אורות רבים. הבית המה מקרובים וידידים ובני נוער לרוב; פרחים מלאכותיים ותמונות אמנותיות ובובות למאות, הכל מעשי ידי האם, שהיא משוררת וציירת מחוננת, מורה ונשיאת תנועת הנשים הקפריסאיות.
שנים רבות עבדה בהוראה. עכשיו ממשיכה בתה, בלה, כ"פרופסור" לתיאולוגיה בגימנסיה בפאמאגוסטה, ויש לה עוד בת – תלמידה.
"רק מניקוס היו לי צרות בלימודיו. הוא אהב ספורט, בילדותו, ובמקום ללמוד טיפס על עצים. ובכל זאת לא מנע הדבר ממנו להיות לעיתונאי לאחר מכן. אחר כך בלעה אותו המהפכה הפסיבית שלנו, באופן אקטיבי מאוד, ואני לא יכולתי אלא לעודדו. כי היתה זו מלחמת קודש" – אומרת האם בגאווה – ומוחה דמעה.
כן, היא ידעה הרבה צער. אבל אז לא בכתה. ישראליים שפגשה באוניה בדרכה לבנה הכלוא באנגליה, אמרו לה, שהיא דומה לאמהות שלנו. לאמהות הגיבורות שידעו לתת את היקר להן מכל למען שחרור ארצם. היה שם אדם שהתיידדה איתו במיוחד, חנוך גבתון מירושלים, שאף הזמינה לבוא לישראל, והיא תעשה זאת באחד הימים, היא מקווה. מהישראליים שפגשה, ומן העיתונות, היא יודעת הרבה על ישראל, והיא אוהדת אותה מאוד. בגלל מעמדה הרם של האישה הישראלית בחברה ובגלל המאבק הדומה שעברו שתי המדינות.
כאן מודיע הבן שגם הוא היה רוצה לבקר בישראל. "הרבה משותף יש לנו עם ישראל, ולמדנו מהם דרכי לחימה במחתרת, והיינו רוצים ללמוד איך להיות עצמאיים, וגם האנשים מוצאים חן בעיני, מאלה שהכרתי מתנועת חירות", אבל מה שאינו נראה לו, הוא נישולם וגירושם של תושבי הארץ החוקיים, המסתובבים עכשיו כפליטים מזי-רעב בארצות ערב. הוא ראה אותם במצרים, משם הוא בא עכשיו ושם היה אורח הממשלה, ואשר בה נתקבל על ידי נאצר בכבוד מלכים. והמצרים הסבירו לו, הסבר היטב, את בעיית הפליטים. הם יודעים כיצד.
מובן שלא טמנו ידינו בצלחת ויצאנו עם ההסבר הנרחב על בעיית הפליטים, השגור על פה אצל כל ישראלי. אמרנו בין השאר, שגם ישראל קלטה פליטים ממצרים, יהודים – אך הללו, אחרי שנים אחדות, שוב אינם פליטים, אלא אזרחים עובדים, הגרים בבתים בנויים, ילדיהם לומדים בבתי ספר, ויש אפילו חברי כנסת מביניהם. ואילו מצרים – כיצד טיפלה היא באחיה הערביים מישראל? השאירה אותם בסטאטוס של פליטים, בתוך מחנות עוני. האם אין זה מוכיח דלות מדינית, חוסר יכולת במקרה הטוב ביותר – ואולי זה מוכיח ניצול לרעה של חיי בני אדם לצרכי מיקוח פוליטי מפוקפק, ולצרכי הסתה. האין זו אכזריות?
"וגזילת רכוש אינה אכזריות? אתם הלאמתם את רכוש הנפקדים."
והמצרים, הם לא גזלו והפקיעו רכושם של אזרחיהם היהודים שגורשו? הרכוש היהודי במצרים שווה עשרת מונים יותר מרכוש הנפקדים, שממשלת ישראל מוכנה, בכל זאת להחזיר, לו הובטח שלום.
האיש שלנו התרכך במקצת וסוכם, שהוא יבוא לישראל, אם יוזמן, ויראה במו עיניו. כן אמר, שכאשר יתחיל עיתונו להופיע, ישלח או יתקשר עם עיתונאי בישראל, שידווח לו באופן קבוע על הנעשה כאן, כשם שישלח למצרים.
בשובי סיפרתי על כך לגולדה מאיר. סיפרתי לה שניקוס סאמפסון הוא בעל השפעה בלתי רגילה על דעת הקהל הקפריסאית ואליל הנוער; שמאקריוס הוא ידיד המשפחה ומבאי ביתה; שניקוס עומד להוציא עיתון וכי העיתונאי הצעיר רוצה היה לבוא לביקור – אם יוזמן. סיפרתי גם על האם ועל האווירה בבית, וכי מוטב לעשות זאת מהר ככל המוקדם, בטרם ירעילו כליל ארס התעמולה המצרית.
היא הודתה לי על הרעיון וביקשה, כי אשוחח על כך עם מוריס פישר, שנכח גם הוא באותה מסיבה. האחרון הציע שאכתוב לו. כתבתי. בזה תם העניין.
אין אמנם לדעת אם ביקורו של ניקוס סאמפסון בישראל היה משנה את השקפתו הפרו-מצרית, אולם הבחור הוא אינטליגנטי ובעל עיניים רואות. אילו ביקר כאן וראה במו עיניו, אילו עשה לו כאן ידידים ולמד מקרוב את חיינו – לא היה נתפס לאמונות אוויליות ואולי לא היה תוקע בקלות כזו סכין עלילות במאמצי ישראל לקיים יחסי שכנות וידידות עם קפריסין. הקפריסאים הם אנשים תמימים וניקוס סאמפסון נערץ עליהם ודברו קובע.
*
כל ישראלי, הנמצא בחו"ל הוא כעין שגריר. אך כה צר שבשובו אין מתחשבים בדעתו. גם אנשים שאינם מקבלים משכורת מאת המדינה, רוצים לשרת אותה. ויש להם, לעתים עצות של טעם. אבל כשסתם אזרח מציע דבר מה, (ועד שניתנת לו ההזדמנות לכך!) רואים בו נודניק, המתערב בעניינים לא-לו.
מאמצי שתי השנים האחרונות לפיתוח הקשרים עם שכנינו, הפיכת קפריסין לאי-הקיט של ישראל, הוזלת הכרטיסים, ביטולי המסים והזרמת הון רב לאי אולי אינם שקולים כנגד הנזק של העלילה הפוליטית, שייתכן כי אפשר היה למנוע אותה.