25.8.61
פיי ניסתה תמיד להסביר לנו, שהמסעדות שלנו טובות, אבל...
שכחתי לספר לכם: פיי היא אמריקנית וככל אמריקנית סבורה היא, כי כל מה שיש באמריקה הוא טוב יותר.
לבשנו אפוא, את בגדי-תפארתנו ונסענו לטעום ממטעמי המטבח האמריקני המהולל, במלון תל אביבי חדש, על חשבונה של פיי.
קידמה את פנינו מארחת בעלת רגליים יפות ופני רב סמל בחופשה היא הובילה אותנו בנימוס לשולחננו, משכה בשבילנו כיסא, עזרה לנו לישב בסמוך לשולחן ומייד צצו שני מלצרים. אחד מבוגר, כנראה מקצועי; שני – צעיר, שוליה או עוזר.
"ככה זה ביונייטד סטייטס," לחשה פיי על אוזננו, עת שקענו ראשנו ורובנו בתוך שני תפריטים של "ארוחת-צהריים-על-מרפסת-ים-התיכון": חצי אשכולית – חצי לירה; תערובת מאכלי ים – חצי לירה. מה נלאה אתכם, כל אחד מ"המטעמים" עלה חצי לירה. יותר בזול ממטבח פועלים.
"ככה זה ביונייטד סטייטס – המשיכה פיי ללחוש – לא פושטים לך את העור כבר במנה הראשונה. מחכים עד הסוף..."
"הגברות ישתו יין?" – רצה לדעת המלצר המנומס. דווקא לא כל כך רצינו, אלא שמרחוק רימז לנו ישיש בעל שרשרת כסף ענקית ומפתח כסף עוד יותר ענק. קיווינו ליהנות משירותו ומן המפתח; ובכן, רצינו גם יין.
על "מרפסת-ים-התיכון" אכלו כמה תיירים כסופי שיער בגיל הטיולים והפנסיה, כמה ישראלים בחולצות פתוחות ותלתלי-חזה וכמה ישראלים מהודרים "כמו שצריך". השולחנות המכוסים במפות צהובות, סגולות וירוקות-כחולות, שיחקו ב"מחליפי צבעים" עם הכיסאות המרופדים והשטיח הרך באותם הגוונים. גם הפרחים היו לפי צבע. יופי! אך גם המלצרים והמלצריות היו לפי הצבע ולא כל כך יופי.
תארו לעצמכם מלצרית עוזרת, לבושה בשמלה ירקרקת, סינר קטן מכווץ בפסים, כתר קטן בפסים וצווארון-מפית, גם הוא בפסים כחולים-ירוקים. יפה, מה? אולי, על נערה דקת-גו וחייכנית; אבל לא על עובדת, שהיתה כבר לפני עשרים שנה כבדת בשר, ושיש לה נעליים אורטופדיות, ותחבושות אלסטיות על קרסוליה. תאמרו, מה יש? אלה אינם זקוקים לפרנסה?! נכון. אבל מי זה אומר, שדווקא כמלצרים במלון מפואר?
אך נשוב לארוחה – הלא למענה באנו. ובכן, פיי הזמינה כבד קצוץ. אני תערובת מאכלי-ים. זה פשוט "צילצל" יפה. התערובת הגיעה בכעין מאפרה כדורית מוכספת, שקשה היה לדוג מתוכה את מאכלי הים המיקרוסקופיים. הכבד הקצוץ של מארחתי עורר בי הרהורי חרטה. תמיד בטוח יותר להזמין מאכל יהודי. אחר כך הופיע מעדן, שהמרפסת הודיעה עליו בגאווה, במסגרת מוזהבת שבתפריט. הופעתו היתה מלווה במאורעות כבירים.
ובכן, במסעדות מפוארות אין מסתפקים בשולחנך ומביאים לך שולחן עזר, להגשה נוחה. יש מסעדות בהן מצויד מכשיר זה גם במבעיר ספירט מזכוכית. במלון זה – שונים פני הדברים. מאי שם, ממרחקים, מופיעה מגישה בשחורים-ולבנים, כשהיא נושאת בידיה מגש כבד ממתכת, שקוטרו, נהיה צנועים, מטר אחד לערך. על המגש הזה ערוכים המטעמים בתוך כלים כבדים ומכוסים היטב. לפי הערכה צנועה, משקלו של מגש שולחן כזה, לפחות חמישה קילוגרמים, אם לא יותר. ובכן, היא הופיעה ועמדה לידנו; ואז ראה אותה מלצרנו בזווית-עינו, ולאחר שגמר להגיש לאורח אחר בירכתי האולם, פנה אלינו; אחר כך הלך אל אחת הפינות, נטל זוג "רגליים" מתקפלות, פתח אותו ליד שולחננו, ואז גם לקח סוף-סוף מבין זרועותיה המאומצות, את השולחן-המגשי.
דמעות נוצצו בעיני מארחתי הגויה, והיא התקשתה, לבלוע את האוכל – "זה כל כך לא ג'נטלמני" אני הסברתי לה, שיש לנו אמנציפציה, ושזה נורא יפה מצד סקציית הסבלים, שעינם אינה צרה בנשים שפלשו למקצועם.
בינתיים, מילא המלצר צלחת, "העוזר" הניח אותה לפני. אמר המלצר המקצועי, שתחילה היה עליו להגיש לגברת הקשישה יותר והורה על פיי באצבעו הקטנה. אמר השוליה: "אל תרים ידיים, אתה שומע!" נאנח המלצר המקצועי בשקט. כשלבסוף הופיעו גם התוספות – היה האוכל שלנו צונן לא נורא. חם עכשיו.
בזמן התמרון הנ"ל היתה לנו שהות לחטוף מבט מסביב. אין לומר, שכל המלצרים נמנים על המין המכוער. היה שם גם גבר אחד יפה וגבוה. אבל בשום אופן, לא יכולנו להבין למה נטש הרקדן כסוף-השיער, את הבמה בעודו לבוש בתלבושת בימתית – חולצה ירוקה מרוקמת בכתום...
שר-המשקים עזר לנו לפתור את תעלומת איש מחולות העם. "זה מלצר מחדר המכבים" – אמר בחשיבות רבה.
מעניין. לא ידענו, שהמכבים השתמשו במלצרים מרוקמים. לעולם לא מאוחר ללמוד תולדות העם המופלא שלנו. והפקולטה להיסטוריה של המלון משרתת יפה. חבל רק, שמי שתפקידו להרכיב את סגל העובדים, אינו לומד קצת היסטוריה מודרנית. ואז היה יודע ששירות טוב ומקצועי ומארחים נעימים, חשובים אולי יותר, מקירות וכורסות וצבעים נעימים.