4.11.66
אולי זה היה אחד מאותם הימים השחורים בהם הספקתי לקרוא עיתון בוקר בטרם יצאתי מן הבית... כשהלכתי לשלם מסים עירוניים קטלניים בעיריית רמת גן. דוחים את התשלום ודוחים, על פי הרוב משום שאין כסף אך בעיקר משום שלא מבינים את "הטלגרמות המנוקבות" ואין מתי לגשת ולברר. כי שעות הקבלה בעירייה הן דווקא שעות העבודה שלך. וכיוון שמרבית תושבי רמת גן עובדים בתל אביב, אין דרך אחרת אלא לבטל יום עבודה - אם אינך רוצה לשלם ב"שיטה עיוורת" לחורי האי-בי-אם.
כיוון שגרים ברמת גן ועובדים בתל אביב, רבים הם בעלי המכוניות במה שקרוי "עיר הגנים", וטבעי הוא שמשתמשים בהן. אמנם זה לא יפה להיות בעל רכב, אבל עוד פחות יפה למוראל לא להיות בעליו, ובייחוד כשצריך לסמוך על השירות הציבורי של דן ואדיבות נהגיו...
ובכן – אני מגיעה לרחבה שלפני העירייה, עוד בטרם החלה העבודה שם כדי להיות הראשונה, מחנה את המכונית – ומיד קופץ סדרן מלא כתפורים:
"לא כאן. זה מקום שמור לראש העיר."
"ראש העיר? – כל הכבוד." אני נוסעת לאחור, עוצרת את התנועה השוטפת עם בוקר, נכנסת למקום סמוך.
"לא כאן. זהו מקום שמור לגזבר העיר."
"גזבר העיר – מילא," אני אומרת לעצמי. אנחנו בגלות. נוסעת לאחור, עוצרת את התנועה המתגברת, הצופרים נכנסים לפעולה, שוטרת קופצת (חוק כנוביץ!) ומתחילה לעשות פרנסה – ואני נכנסת למקום סמוך.
קופץ הסדרן על כל כפתוריו ומרים ידיו השמימה. לא כאן, ולא כאן ולא כאן!"
"לאיזה ראש עיר זה שמור?"
"לסגן."
"לסגן?"
ו"לעוד סגן ולעוד סגן."
"וזה?"
"ושם?"
"לעובדי עירייה. בשביל עובדי העירייה."
"ואיפה אעמוד אני?"
"איפה שאת רוצה, רק לא פה."
"אבל אין שום מקום."
"מה אני יכול לעשות. תבואי ברגל."
עמדתי במקום שעמדתי. הסדרן התחיל לצאת מכפתוריו. "לא כאן, ולא כאן," צרח. "אלה מקומות של עובדי העירייה. אמרתי לך."
"שמע חביבי," אמרתי לו כי נחה עלי הרוח. "אני אעמוד איפה שנוח לי לעמוד. אני באתי הנה לשלם לך משכורת. וכל האזרחים שבאים הנה, להם צריך להכין מקום נוח ומהיר. כבוד ראש העיר, שיבוא או לא יבוא, יש לו נהג והוא יכול לנסוע רחוק ולחכות שם. הגזבר וכל העובדים שלנו גם הם יכולים לעמוד רחוק ולטייל קצת בבוקר. וכאן תדאג שיהיה מקום לנו לעמוד רגעים אחדים, או שעה, שעתיים, כמה שצריך. מבין?
"ובכלל: מי הסכים שישלמו לך משכורת בשביל שתשמור שאיש לא יתפוס את מקומות החניה הפנויים של פקידי העירייה?!"
*
מבט של בינת פתע נדלק בעיני הסדרן וליווה אותי עוד רחוק לתוך הגן המצל בו חבוי בנין העירייה. והלכתי חוגגת. צריך להגיד להם. מקטן ועד גדול, צריך להרים קול ולא להיכנע. רמת גן אינה בת יחידה. כל העיריות והמוסדות, העירוניים והממשלתיים ואף הציבוריים, נוהגים כמותה – צריך להגיד להם – טפחתי על שכמי.
בשובי מצאתי פתק נחמד של המשטרה...
לך תעשה מלחמה למען הדמוקרטיה כשהכל לצדם.