6.9.68
מסעדה קטנה בפינת ברודווי ורחוב שבעים ושבע אוספת יום יום קהל נכבד לפני חלון הראווה שלה. האנשים עומדים ולוטשים עיניים ומעבירים קצה לשונם על שפתותיהם וחוזרים וקוראים בתפריט המוצג בחלון: "חומוס בטחינה – 75 סנט, סלט מחציל אפוי – שנים וחצי דולר, פלאפל – 2.5 דולר בלבד; שווארמה – כתוב בתפריט – היא גריל של בשר, העשוי במכונה מיוחדת, יחידה בכל ארצות הברית, - מכונת פלא זו מסתובבת וצולה את הבשר, והוא חם תמיד ומוכן להגשה. שווארמה נפלאה זו היא שלכם, תמורת שלושה דולר ועשרים וחמישה סנט בלבד, למנה."
מכונת הפלא עומדת בחלון, גחלי החשמל לוחשות, הבשר מסתובב והקהל לוטש עיניים. המסעדה נפתחה רק לפני שבועיים וכבר קשה למצוא בה מקום. עמדנו, כמו כולם, לפני חלון הראווה הזה והרגליים מתחננות להיכנס פנימה, והראש הנבון אומר: "שכל. את צריכה לנסוע לניו יורק כדי לאכול פלאפל בשנים וחצי דולר, כלומר ב-8.5 לירות! ושווארמה – על כל צעד ושעל תמצאי שווארמה בישראל. דבר גדול!
אבל – שנים וחצי דולר באמריקה הם כמו שתיים וחצי לירות בישראל. ואמנם אפשר להשיג פלאפל אצל המלך בעצמו ובכבודו בעשרים וחמש אגורות, אבל מה לא עושים למען קצת הרגשת בית.
ובייחוד שהקרובה של ידידתי, שאצלה אני מתגוררת משתגעת אחרי פלאפל, מאז ביקרה בישראל, כמו כל האמריקנים.
אמרתי לה, אפוא, "בי מיי גסט" (היי אורחתי) והרינו יושבות ליד שולחן קטן, לאחר שהמתנו כחצי שעה לתורנו, ובודקות את התפריט בקפידה.
גסטרונומיה אסטרונומית – אני נאנחת אל כיסי, ואילו אורחתי מחליטה שהמחירים הם "קוויט ריזונאבל" בהשוואה למעדנים המיובאים ישר... מלבנון. אחרי שהייה מתקבלת על הדעת, מתחילים להופיע המעדנים, וראשון, כמובן – חומוס. הוא מוכר לי, החומוס הזה. כזה חמצמץ. כזה שחסר לו משהו. כזה שקונים בקופסאות.
"אקרא לבעל המסעדה ואשאל אותו היכן הוא קונה את החומרים הים-תיכוניים שלו" – אני אומרת לאורחתי וזו מתחילה להזיע.
"את עוד תסתבכי בצרה. אל תשכחי שהוא ערבי – לבנוני. אתם אויבים. אולי הוא לא רוצה לדבר עם ישראלי. אולי אסור לו."
בעל הבית עובר ליד השולחן שלנו. הוא בחור גבוה ונאה בעל בלורית גדולה ועיניים שחורות, נושק לכל האורחות הנכנסות למסעדה, בשביל כל אחד יש לו מילה מתוקה... אני שואלת אותו אם יואיל לשבת איתנו, כי הייתי מבקשת לראיין אותו וכו'. ידידתי מחווירה כסיד ורועדת שהנה אוציא בכוח סודות צבאיים ובעל המסעדה המסכן יסבול ודוחפת כל הזמן את ברכי מתחת לשולחן ולוחשת בגרמנית, - "זאג אים. זאג אים דו ביסט פון ישראל".
לא. אין זו המסעדה הלבנונית ים-תיכונית הראשונה שלו. היתה לו כבר אחת בקראקס. וגם אחת בניו יורק. אבל המכונה, הזו, הראיתי את מכונת הפלא שלו – היא משהו מיוחד במינו. ויש לו זיתים יווניים, ויש לו חומוס ים-תיכוני. הוא משתדל לייבא את הכל או לקנות בקופסאות מיוחדות. את הלאבני הוא מכין בעצמו, גם המוז'דרה – מעשה ידי הטבח שלו. היכן הוא קנה את החומוס. הוא צוחק. זה סוד מקצועי, מכינים אותו.
"ואינך קונה אותו בקופסאות עלית?"
"איך הכרת?"
"הגברת הזו היא מישראל" – ממהרת האורחת שלי להסביר. ומה שיהיה יהיה. אינה רוצה להפיל בפח את הלבנוני הנחמד.
הוא ממהר לקום מן השולחן. אורחתי מפילה את המזלג מידיה וקמה אף היא, ואילו הלבנוני, תופס את ידי ולוחץ אותה בהתרגשות. שמי רפי ביל. אני שמח מאוד. מאוד שמח לארח אתכם במסעדה שלי. מספיק היו לנו מלחמות. אנו עושים הכל כדי לקרב את הערבים ליהודים ולהקפיד ולגמור את השטות הזו. אנחנו בני דוד, או לא? כל החברים הכי טובים שלי, הם יהודים. אנחנו מכינים עכשיו מפגש ענקי בין יהודים לערבים. ביום ראשון זה יהיה מפגש גדול. אני הבאתי את כל הרקדנים הערביים. בלי פוליטיקה עליונה. השלום יבוא מלמטה. אנחנו...
"מי זה אנחנו?"
"הסירקל. החוק. הנה, האורח היושב שם – לוחש רפי – הוא ראש החוג. ד"ר הארי לרנר. פרופסור, איש חשוב, פסיכולוג...מלומד..."
*
ליד שולחן שליד הקיר, יושב איש צנום ועדין פנים, וטומן חיוך קטן בין זוויות שפתיו. הוא עוקב אחרי השיחה שלנו – ולא עוברות דקות אחדות והרי הוא ישוב על ידינו, אחריו עוברת אלינו גם ערימה גבוהה של ניירות ופרסומים שונים. בדפדפת ירוקה של ה"סירקל" אני מוצאת בין המנהלים הפעילים, חברי המועצה וכו' את ליאו רוטשין – עורך ה"לוק" רוברט קנדי ז"ל (סנטור), ועוד שמות מפוצצים מאוד. וכמובן גם את שכננו לשולחן – ד"ר הארי לרנר.
הוא מספר לנו כי ביום הראשון הקרוב יופיעו להקות מחול ערביות, אפריקניות, הודיות, ועוד ועוד, 'המאסטר אוף צרמוניס' יהיו אסקיו – ישראלי. אלפים ייאספו בפאביליון הענקי של ניו יורק, מקום שם התקיימה התערוכה העולמית הגדולה – וכולם ישירו וירקדו ביחד. התרבות האמנות אינה מכירה בהבדלי דת וגזע ובגבולות ובמלחמות. יהיה נהדר. ועלינו לבוא.
למחרת היום, בשעה נוראה, היא שעה שמונה בבוקר, טילפן הד"ר לרנר, וקולו צרוד. לא רצה לספר אתמול, בנוכחות האחרים, אבל הלהקה הישראלית מסרבת להופיע אלא אם כן ישלמו לה בעבור ההופעה. כל הלהקות מופיעות חינם אין כסף. בהיסטוריה שלו טרם שילם פרוטה לאמנים. והנה דבר כזה. שמא אוכל לדבר עם מנהל הלהקה. אחד ששמו שלאפרוק וזהו מספר הטלפון שלו.
מר שלאפרוק ישן אותה עת את שנתו הטרופה (קשה לישון בלילות החמים של ניו יורק) כאשר הטלפון צילצל בדירתו.
"סליחה. אלף אלפי סליחות" – אמרתי לו והתחלתי להציג את עצמי. הוא הסביר לי שעם כל רצונו הטוב אין הוא יכול להופיע בכלל. אחת מבנות הלהקה שלו, עדנה פוקס, נמצאת בארץ. ואילו הבנות הנמצאות עתה בלהקה, צריך לחזור איתן על התפקיד ואיך יספיק. ואם גם יספיק – איך ידרוש מהן להופיע חינם. מילא הוא. הוא ישראלי. אבל המלווה באקורדיון ושתי הבנות אפילו אינן יהודיות. איך ידרוש מהן להיות נציגות?
ההסבר על הגויות המסכנות המרקדות את צעדי ההורה, השרלה, ומים מים, עשה עלי רושם, טילפנתי למר לרנר – ושנינו הסכמנו שהצדק עם שלאפרוק וצריך יהיה לשלם לו.
*
היום הגדול הגיע. היה יום ראשון חם במיוחד ובהיר במיוחד. כל ניו יורק שאין לה כסף לנסוע לחוף לסוף שבוע, נסעה לפלאשינג. לפארק הגדול בו התקיימה פעם התערוכה העולמית הגדולה ועתה עומדים הבניינים בשממונם, אך הרכבת הצעצועית נוסעת, המזרקות זורקות מים צוננים מעלה ואלה כמעט מתאדים בטרם ירדו מטה... אנשים באים בנעריהם, זקניהם וטפם. עם סלים עמוסים, כיסאות נוח, אוהלים, טרנזיסטורים – ושמח על הדשאים של הפארק הענקי – רבוצים זה בצד זה כל עמי העולם, מכל המינים ומכל הצבעים. כושים למאות, שקטים, נעימים. הגברים קוראים בספרים, הנשים מספרות ביניהן, אחדות סורגות, אחרות משחקות דמקה. לצדם משפחות משפחות של חסידים. הטליתות-הקטנות מבצבצות החוצה, נשים צעירות עם מטפחות על הראש, נשים מבוגרות יותר עם פאות נכריות, ריח טוב של תבשיל יהודי מסורתי, מתערבב בריח "גראונדנאט-סופ" אפריקני מובהק – מתוק וחריף כמו תמצית של פלפל תימני, והודים, וסינים ואמריקנים ממש של מייפלאואר...
בפאוויליון הענקי "של הדוקטור לרנר" קורה משהו שהלב רוקד משמחה למראהו. על הבמה עומד בחור צעיר ומרקיד מאות אנשים, פשוטו כמשמעו – מאות אלפים רוקדים בהתלהבות ריקודי עם ישראליים. זקנים, שכל קפיצה קטנה מקפיצה קיפלי שומן, וצעירים וצעירות רוקדי ממש. ואף שרים. אחר כך מופיע מר שרר – חבר קונגרס, ונואם נאום קצר – ומיד אחריו מתחילה התכנית. ואני יושבת על אבני המרצפת, כי מקומות ישיבה כבר אין, ועיני זולגות דמעות, למראה רביעית תל אביב שלי, הרוקדת את שרלה, וריקוד של חסיד, והורה, וריקוד של שאיבת מים, ולמשמע קולה של יפה ירקוני ידידתי, ששרה מעל גבי תקליט. וקולה נישא בכל הגנים הללו, וכל בני העמים כולם יודעים על ישראל ושרים את השירים שלנו, ורוקדים את הריקודים שלנו – אפילו הערביים. ואני רואה את השלום. אני יכולה לנגוע בו. ואני מברכת את ד"ר הארי לרנר, הפסיכולוג מניו יורק, שאשתו הנאה פוכרת אצבעותיה ואומרת: "זה עניין אבוד. אנחנו בקושי רואים אותו. אני אומרת לו: הארי מה יהיה הסוף. כבר לא נדבר עלי. נדבר על הילדים שלנו. הם גדלים ונהיים אנשים גדולים, ואתה מפסיד את ילדותם. והם מפסידים את אביהם" כך היא אומרת, ומחלקת תכניות, שאלונים. ומבקשת להצטרף לחוג. "תואיל נא לחתום כאן אם אתה רוצה לקבל דואר והודעות על מופעים חדשים. כי אין לנו כסף למודעות."
הלהקה הישראלית סיימה את ריקודיה אחרי חמישה מספרים. הקהל מחה כפיים וסער, אך ללא הועיל. אינטרמצו קטן – הקהל רוקד ושר – ואחריו להקה הודית, אצילית, ופרסית, ואחריה קבוצה אפריקנית הרוקדת לתופי הטם-טם. אפילו השוטרים המשועממים בדרך כלל נעים לפי המקצב. וכשלבסוף הופיעה מרוקו, רקדנית בטן ערביה, שנעה וסובבה בכריסה, במותניה, בעיניה, בשערה הגולש – יצא הקהל ממש מכליו.
הלכתי לראיין את הכושית הנפלאה, שרקדה ללא לאות שעה תמימה ושיגעה את כולם ועוררה התפעלות אין קץ בכוח התמדתה ואהבת הריקוד שלה. קהל עצום סגר עלינו וכולם רצו ללחוץ את ידה. הוצאתי עט ופנקס והתחלתי לרשום. מימין לשמאל כמובן. והאפריקנית שלי מלווה את העט הנחפז בעיניה: ל-א-ט ל-א-ט, ב-ב-ק-ש-ה – אמרה ואני כמעט וכרעתי תחתי מתדהמה. "א-נ-י לומדת עברית בסנדי סקול. הולכת לבית הכנסת ושרה תפילות. אני יהודית" – חייכה אלי בשנייה הלבנות. "החתן שלי רוצה שאני יהודית. הוא מביאפרה. אני אומרת ברוך אתה אלוהינו..."
*
כבר לא הלכתי לראיין את ההודים והסינים מסכן הדוקטור לרנר. עושה לילות כימים כדי לקרב את כל בני העמים הנצים. אינו מספיק להגיע לביתו ולילדיו בעבודת קודש זו – ומה הוא אוסף? את עמך ישראל. התנחמתי במרוקו, ברקדנית הבטן הערביה, ובנוצרים האמריקנים של להקת תל אביב הישראלית.
אבל, בדרך לניו יורק ישב עמנו אחד הרקדנים של הרביעיה, שלא ידע את סיפורו של שלאפרוק. למה אני חושבת שחברי הלהקה אינם ישראלים. כולם ישראלים – הבטיח חגיגית. רק אשתו אינה ישראלית. התחתן איתה כאן, בארצות הברית, אך הוא מקווה לשוב איתה ארצה בתום לימודיו. ולמה, על כן, דרש מר שלאפרוק כסף – שאלתי אותו בשקט בשקט. נאלם ולא יסף לדבר.
אחר כך התברר לי כי גם מרוקו, היא אוסטרית, צועניה – לא ערביה. בכלל אין רקדניות בטן ערביות בניו יורק. מרבית רקדניות הבטן הן... ישראליות כמו סעירה אסמר – היא נערה יהודית עירקית; אנה מרקוס – צברית. סולטנה – היא נוגה, אף היא ישראלית; סלימה – אף היא כך. מרוקו – הרקדנית שלנו אינה יהודיה – אבל לעומת זאת החבר שלה הוא יהודי. כאשר יתגרש מאשתו – אם יתגרש, והם יתחתנו – היא תשמח להתגייר. אם ירצה בכך...