6.1.69
העיריות יצאו באזהרה חמורה לא להתקין תנורי החימום החדשים המופעלים על ידי סולר ומוצא העשן שלהם הוא ארובה, אלא לאחר קבלת אישור מאת מחלקת ההנדסה של העירייה. כלומר – התקנת תנור כזה טעונה אישור מוקדם של רשות מוסמכת שתבדוק את בטיחות מכשיר החימום, דרכי חיבורו ובעיקר את מיכלי הדלק המוצבים בחוץ – אם אין בהם סכנה של גרימת שריפה או במקרה של מלחמה.
לכאורה – כל הכבוד. זאת נקראת אחריות ציבורית. זוהי תודעה יפה של משרתי ציבור, היודעים וזוכרים שהם נמצאים בשירותו וחייבים להגן עליו. על כל אזרח. על זה שיתקין לעצמו תנור חימום מודרני-מסורתי נוסח אירופה ועל שכנו החף מכל תקוות עינוג, שחייו, גם הם יהיו בסכנה.
אך למעשה – כבדהו וחשדהו מאוד, כי מי שמכיר את המחלקות הטכניות של הערים הגדולות, יודע למשוך ידו, ומהר ככל האפשר, מכל מגע עמן. מי שחלם חלום של חום ביתי עוד בחורף זה, מוטב לו לשכוח מזה. אם לא קנית לעצמך דירה מחוממת מבפנים ומאחור ומתחת לריצפה – שכח מזה ומהר. אם ירצה השם ומנהל מחלקת ההנדסה מכיר אותך, והפקיד המטפל לא נולד לו ילד, ומחלקת התה לא נזקקה לקופת חולים, וכל שאר האנסמבל בריאים ושלמים, תקבל או לא תקבל את ההיתר בשנה הבאה עלינו לטובה או בזו שתבוא אחריה. וכי מה בשנת 70 או 71 לא טוב?
*
אפס "ציפור קטנה" ורעה לוחשת לי שכלל איני צריכה להיות בטוחה שרק טובת הציבור ובטיחות הציבור עמדו לנגד עיני העיריות. אלא משהו אחר לגמרי. כי לוא עמדה לנגד עינם רק טובת הציבור (וזו מתבטאת באישור מהיר של רכישה כי החורף בעיצומו, ובהצבה בטוחה) מדוע לא התקשרו עם יצרני ויבואני התנורים הללו וקבעו איתם את כללי ההתקנה והמיקום, כמו שנהוג, למשל, בחברות הגז?
לדעת אותה "ציפור קטנה", אין זאת אלא שהעיריות רואות בתנורים העממיים הללו עוד טובת-ציבור-כסף, עוד מקור לסחיטת מים (ועוד באיצטלא של דאגה...) ועוד עמדת כוח. להראות להם – ליהודים – מי כאן בעל הבית. למי צריך להזקק ואחרי מי לחזר ולהתחנן...
דבר הבאתם של התנורים לישראל משוודיה, צרפת, אנגליה, גרמניה, אמריקה... ודבר ייצורם בישראל, לא היה בגדר סוד. אפילו אם הפקידים והנבחרים אינם מתהלכים ברחובות העיר ברגל ואינם רואים חלונות ראווה ואינם הולכים לבקר ידידים, הרי לפעמים נקרה לפניהם עיתון, ושם היו כתובים שחור על גבי לבן, ובמסגרות גדולות של מודעות, כל שבחי התנורים בתוספת ציורים. רק מן המודעות כבר היה לנו חם.. העניין התחיל עוד בשנה שעברה וגם לפני שנתיים. רק השנה קיבל ממדים רחבים כפי שקיבל כי לישראלי היתה זו שנה קשה, ומגיע לנו להתפנק קצת – ואין בכך רע. בארץ כשלנו, שקשה בה, שכל אחד הוא חלק מן המערכה והוא ממש גיבור – אין פנאי לפנק את הזולת. ואם לא נפנק את עצמנו מי יעשה זאת. צריך לחיות כל זמן שחיים, ואין לדחות למחר. כי אם לא עכשיו – אימתי?
*
אין עינם של משרתי הציבור צריכה להיות צרה בנו ולהערים תלי תלים של אבני נגף, בדרך לכל מוצר ועל כל חפץ שיש בהם, לפי דעתם, שמץ של מותרות.
אם רק דאגת הבטיחות לשמה היתה נגד עיניהם – היכן היו קודם. האנשים האחרים, הזריזים, אשר כבר התקינו בביתם אותם תנורי פלא – חייהם אינם יקרים ושכניהם הפקר?!
העניין מזכיר לי את סיפור מכשירי הטלוויזיה. הארץ היתה כבר חצי מלאה ב"אנטנות מכערות הנוף" כאשר נזכרו אנשי המחלקה הטכנית – שצריך רישיונות מטעמי בטיחות; ואנשי מחלקת מסים – שצריך לגבות מס, אבל החוק היפה הזה יצא לאחר שלכל המי-הוא-מי כבר היו מכשירי טלוויזיה בבית...
עכשיו, לכשתחשק נפשו של אחד משלנו לחמם את עצמותיו היבשות ולהתקין בביתו תנור נחמד וחסכוני – נחמד הוא יהיה – אבל חסכוני – לא עוד.
מעניין לדעת כמה הוא עולה, אותו היתר, רישיון, או איך קוראים לזה. וכמה נשלם בעבור תכנית למהנדס, ובעבור האישור בעירייה, ביקורת במקום וכד'. אם לא יהיה מס השבחה על שימוש בחלל האוויר לפי נפח הארובה בשמי האוויר הצח שלנו. לכמה עורכי דין נזדקק כדי לכתוב את הפטיציות והדו"חות, כמה מכתבי זירוז יהיה עלינו לכתוב, לכמה רשויות לרוץ, ועם כמה פקידים להתיידד עם כלות הנשמה.
*
כל הכבוד לדואגים לשלום הציבור – למרות כל מה שנכתב כאן מעל. ובעיקר נתונה תודתנו לאלה מבין הדואגים שבביתם כבר בוער באש תמיד – תנור החום הביתי – והאישה שלהם מחממת את גווה העייף. פקידי העירייה הם בעלים למופת.