28.11.69
קל להגיד. אתה מופיע ברשימה לכנסת. שמך מתנוסס על לוחות מודעות. אשתך הולכת איתך לחוגי בית והיא זוהרת כולה, הילדים שלך לובשים חולצות בוהקות כל יום לבית הספר. זה לא סתם. אבא הולך לכנסת. אפילו בחנות המכולת יש יחס אחר ומביאים הביתה. ובסופרמרקט לא מחפשים בתיק של אשתך. וחמותך מספרת לחברותיה "בעלה של בתי הוא משהו יוצא מן הכלל. איזה בן אדם..." וכבר לא חושבת שאתה חייב להדיח את הכלים, כי בתה עובדת בפרך, ואיזה שידוכים היו לה... השכנים בבית אינם מוציאים הגה ואינם טוענים שהטלפון מצלצל ללא הרף, ומברכים אותך לשלום על ימין ועל שמאל; וכל אחד יש לו מיליון הצעות על מה תלחם בכנסת הבאה, ושאלה קטנה: "אתה חושב שיהיה פיחות? תיכנס לוועדת הכספים. כדאי לך (ולנו).
כולם זוכרים פתאום את יום ההולדת שלך, ויש גם פרחים. ובכלל. שונא שלא יידע טעם זה של להיות נבחר. של היות האדם דרוש מאוד. נציג. אתה פשוט מתייחס אחרת ל"אני" שלך, ולגוף שלך הנושא בחובו את ה"אני" הזה. ברגעי אמת אמיתיים ביותר אתה אומר לעצמך במלוא הענווה – "כנראה באמת אתה משהו. מישהו!" ואתה גאה מאוד.
ופתאום...
אפילו שונא שלא יידע טעם זה של "כמעט." כמעט חתן, כמעט כלה, כמעט אמא, כמעט דוקטור, כמעט סופר, כמעט זוכה בפיס, כמעט חבר כנסת.
"בדיוק כך!" – צוחק מספר 57 מערך, מר משה שחל. כל כך בטוחים היו שאני אכנס, עד שהפרחים באמת הגיעו...
אחר כך הגיע תור הניחומים. "עוד תיכנס – תראה" – וזה קשה מכל. על כן אני מנסה לשכוח את כל העניין הזה. כאילו לא היה – וממשיך ללמוד משפטים, ונוסע שלוש פעמים בשבוע מחיפה לתל אביב, מתל אביב לחיפה...
בייחוד מצטערת חמותי. אני יוצא בבל ואילו אשתי ליטאית ואף כי שוררת הבנה והערכה בין המשפחות, אני משער שהיתה נהנית לומר, אכן – מזרחי – אבל חבר כנסת...
"איך אתה מרגיש, מר טיאר?" (הופיע במקום שלישי ברשימת המרכז החופשי).
איך אני מרגיש? לא התמוטטתי – הוא צוחק. אני מרגיש כמו חבר כנסת במילואים. שמונה שנים הייתי חבר כנסת. תחילה מטעם חירות אחר כך גח"ל ועכשיו – המרכז החופשי. באופן רשמי הייתי בטוח שאכנס, באופן אישי היו לי חששות. בדרך כלל אני עובד מדינה, יועץ בשירות התעסוקה. אני יכול לחזור לשם. לעת עתה אני שוקל. איני יודע.
את רוצה לדעת בדיוק את ההרגשה שלי: אני מרגיש כמו אדם שנפל מסוס דוהר. היות ואני צעיר (בן 45) יצאתי ללא חבלות גופניות. היה קשה, איני מכחיש זאת, אבל כרגע התגברתי. וכשם שאדם שנופל מסוס, צריך מיד לעלות ולרכב עליו מחדש, אחרת יהיו לו היסוסים רבים להבא, כך חושב אני להמשיך בעבודתי ולהציג את מעמדותי גם להבא.
אם אני יליד גרמניה? את שואלת משום שאת משוחחת איתי בטלפון. לא. אני יליד טוניסיה. אבל, בדרכי לארץ ישבתי קצת בקפריסין ומורי לעברית היה ייקה. הפרופסור גוטמן...
כן, אני נשוי, נשאתי אישה בקפריסין, יש לי שלושה ילדים, מהם אחד בשירות חובה, אחד משוחרר כבר, ממקצועי אני מורה ואני חושב להמשיך עכשיו בלימודים, סוציולוגיה ופדגוגיה, אולי גם כלכלה. נראה...
מה נשתנה אצלך מר אמנון זכרוני? (מקום שלישי, העולם הזה כוח חדש).
מה נשתנה? מאום לא נשתנה, כי אני ממילא יושב בכנסת, כיועץ משפטי של הסיעה שלי. ישבתי עם אורי אבנרי, עכשיו אני אשב עם אורי ועם שלום כהן. ההבדל הוא בזה שחלק מן העבודה שאני עושה, הייתי יכול גם להשמיע. עכשיו משמיעים חברי...
הסיעה שלכם גדלה במאה אחוז. ודאי לא האמנת שתגדלו במאתיים אחוזים ושאתה תיכנס?
לעולם אי אפשר לדעת, הנה קראתי באחד העיתונים שאני כנראה אכנס לכנסת, כי מספר שנים יתפטר כעבור חודשיים.
האם זה נכון?
אל תשאלי אותי. אבל לפי ההצהרה שניתנה במרכז תנועתנו זה כך.
ועוד עורך דין מחכה-על-הסף, הרי הוא מר ניסים אליעד, (מקום חמישי בל"ע, ליברלים עצמאיים). הוא מחכה על הסף ממש, ואולי כדאי לחכות שבוע, עשרה ימים עם הריאיון ויהיה בפנים. גם בפעם הקודמת נכנס במקום רוזן. הוא רגיל לזה...
משרדו עוסק בענייני תחבורה. דבר חשוב מאוד, תחבורה. אויב מסוכן האורב בדרכים עוד יותר מן האויב הפוליטי. אבל בכנסת, לא בתחבורה ולא בדרכים עסק מר אליעד. "אני יכול לתרום הרבה מאוד, ואני אף עושה זאת, ביחסים בין ישראל ערב. ניהלתי את מערכת הבחירות שלנו בציבוריות הערבית, קיבלתי בשם הכנסת את משלחת מאה הסטודנטים הערביים ועניתי להם במשך שלוש שעות. דו-שיח ארוך ומעניין. אני מטבריה. מצד אבי אמזלם, מצד אמי אל-חדיף. משפחה שלנו עם שורשים די עמוקים בתרבות הערבית. כותב, קורא מדב, יודע תרבות ערבית. 1,600 קול ערביים, אני אחראי לזה.
מיקוניס שמואל (מזכיר כללי של מק"י – מקום שני) לא רצה להתראיין בטלפון, אף כי ביקשתי שיענה למספר שאלות בלבד. ולא נצטערתי על כך. היתה זו פגישה נעימה מאוד בביתו אשר בתל אביב, באחד הרובעים הבורגניים של העיר, בקומה הרביעית, קרוב לאלוהים. האיש, שהוא בן שישים ושש, נראה צעיר מגילו לפחות בעשרים שנה. אמרתי לו זאת. והוא צחק. "פשוט – השיב – אין לי פנאי להזדקן."
הלך לכנסת, לפתיחה. "מעמד נהדר. והיה לי קצת עצוב. ולמה? בעיקר בגלל זה שאני לא אפגש עוד עם הרבה אנשים, שנפגשתי איתם, יום יום, ויחד עבדנו שנים רבות מאוד. ולא חשוב מאיזה מפלגות."היה חשוב מאוד שיהיה לנו עוד מנדט. שלתנועה הקומוניסטית הישראלית יהיה עוד מנדט ולא לרק"ח. אני מתנגד לנסיגה מן השטחים בלי חוזה שלום מוקדם. אני עוסק קודם כל בהגנת עמי וארצי, ואחר כך באינטרנציונל.
מה עשיתי בכל שנותי בכנסת? ישנם מומנטים מרגשים שאלך איתם תמיד. העבודה שלי למען העצמאות, גיוס לוחמים (יצרתי את הבריגדה הצ'כית היהודית), גיוס נשק, השמחה שהייתי אחד מאלה שנלחם למען פתיחת כל השערים ליציאת יהודים וחקיקת חוק השבות. הרגשתי שפה נוצר איזה חוק היסטורי, ולא היתה לי התרגשות כמו ב-5 ביוני 67, כשהודעתי בשם המפלגה שלי שאנחנו עומדים ביחד עם העם כולו על הגנת המולדת. ידעתי או שההיסטוריה עושה אותי, או אני עושה היסטוריה – בנאום הזה.
כן. אני מחשיב את הכנסת. מחשיב מאוד. אני רואה בה בטוי, לא מלא, אבל ביטוי למה שהעם רוצה. ועכשיו צר לי, שכוחו של הקומוניזם הציוני אינו חזק יותר. כי בתוך המחנה הקומוניסטי צריך, חשוב, טוב שיישמע קולנו. שנהיה בפנים. ואת צריכה לדעת שהייתי מסתובב בקרמלין כמו בבית שלי. שהיו לי הרבה ידידים, בין מנהיגי העולם הקומוניסטי. ובנאום שלי ב-5 ביוני הקרבתי הרבה. "אתה הורס את הקריירה הבינלאומית שלך" – אמרו לי. אמרתי: רבותי, הערבים אינם קומוניסטים ולעולם לא יהיו. על מה ויתרתי, על כך שלא אהיה המזכיר הכללי של השוביניזם הערבי?...
ועוד אני מצטער שלא הצלחנו לקבל את המנדט השני לפחות, משום שקשה מאוד להיות סיעה של אחד. עם מי אתה מתייעץ כשצריכה ליפול איזו הכרעה. אתה נעמד מול הראי ומתייעץ עם עצמך... הייתי מרבה להשתמש בספרית הכנסת, ולעתים היו סוגרים אותה ואני בפנים. יחידי. מי היה דואג לי, מיה היה מחפש אותי ואומר לי, די, לך כבר לאכול משהו, סוגרים כבר?... בן אליעזר מגח"ל. חבר טוב הה לי. בכלל – היו לי ידידים בכל הסיעות. וגולדה מאיר, וגם אבא אבן הביעו צער הם אמרו לי זאת."