מה קורה פה?

9.6.69
נכנס גבוה ובלונדיני וקצר אף. ישב, הסתכל מסביב ואמר "כל הכבוד. יופי של בית" – אמר.

"תשתה משהו?"

"לא, תודה. איני צמא."

"תאכל משהו?"

"לא, תודה. איני רעב."

האחרים ביקשו קפה ועוגה, וכשהגיעו העוגות "אכל אותן בעיניים."

"דיאטה, דיאטה" – נאנח – "צריך לשמור על כושר."

"בגיל שלך?"

ואכן, ניתן היה לחייך ויותר מאשר לחייך, כשמסתכלים בבחור הזה, שכבר צריך לשמור על כושר, והוא אולי בן עשרים וחמש.

"לא בן עשרים וחמש. כמו שאתם רואים יש לי כבר ככה שלושים ושלוש."

"איום ונורא!" – קבע מישהו ופיו מלא צחוק.

"החלט איום ונורא כשנמצאים בצבא והאחרים הם בני שמונה-עשרה. בכלל לא צחוק."

*

האורח שלנו הוא טייס. ולא סתם טייס, אלא אחד בעל דרגה בכירה, ומעמד גבוה בחיל. אחד שחושבים עליו ברצינות ב"חלונות הגבוהים." אחד הידוע כ"פייטר לא נורמלי" ושמעללי הגבורה שלו רבים וגדולים.

נו, כמובן, כשיושבים אזרחים בצוותא עם אחד גיבור בן חיל, כל רגש האשמה, שגם הם אינם לובשי מדים ושוכבים בבונקרים ובמוצבים, צף ועולה ומתחבא בשיחה למודה על צבא, טקטיקה, על תקריות, מלחמות, מרדפים ומעשי גבורה. ובכלל – על מה מדברים בימינו אם לא על ביטחון, צבא, נוער נהדר ומלחמה?...

אך פותח איש הצבא שבינינו את פיו, שוב אין שומעים את המולת קולות הנכנסים זה בתוך זה. כולם מקשיבים, מצפים למוצא פיו. ושקט.

הנה, הנה נשמע משהו מפיו של מפקד. אחד שלא רק מדבר אלא בעיקר עושה. אחד שכל חייו קודש לאותו מאמץ עליון והקרבה אין קץ. אחד שמעשי גבורה הם לחם חוקו והוא יודע אותם מעצמו. לא מתוך העיתון ומפי השמועה...

"רבותי" – אומר המפקד שלנו – "מה קורה פה? אין במדינה הזו שום דבר אחר אלא מלחמה. מה זה פה? אין אהבה, אין רכילות, אין מעילות, אין גנבות, אין נבזויות, אין ניאופים? אני מת. אני כבר בכלל אחדל עוד מעט לנשום. נמאס לי. אני כבר לא קורא עיתון, עובר על הכותרות, רואה יריות – סוגר. רואה מעשה גבורה – נעשה לי רע. אתם חולים – או מה?!"

*

החלטתי להבריא. חלס – מניחים לצבא. מתחילים לכתוב לפי רשימת העדיפויות המפורט לעיל. פלוס: על אהבה, שנאה, קנאה, ידידות, על מעילות, נבזיות, ניאופים וגנבות דעת. בכל אופן – ננסה.