מה יהיה לי מזה?

30.4.63
כל ישראל ישבה על גלגלים וגם אנחנו. ועכשיו – כמו עונש מן השמים – כל ישראל מפנקת את יבלות הטיול שעל גופה וגומרת לישון ולפהק ואני מנסה לסחוט את עסיס הטיול לתוך כלי הקיבול הקטן של "בינינו".

מה לספר? ובכן היינו, כמובן, בעין-גדי. היו שם מיליון אנשים, נשים וטף; פרימוסים, אהלים, מכוניות, קטנועים, אופניים וסתם רגליים רגליות. פגשתי שם את הקבלן עושר-אדיר עם אשתו המצועצעת, שני המלאכים הקטנים שלהם והמטפלת מתחננים לקורת גג איזושהי, מיטה עם סדין בלי סדין, לא חשוב ועושים – לבסוף – את לינת הכיף שלהם בין גל האבנים המפריד את המזבלה מדרך המלך והים המלוח מאוד שלנו.

"למה אינכם הולכים להתמקם במחנה הפתוח שליד החניון הגדול? הוא נקי ומסודר לשם כך.""שם ערב-רב כזה של אנשים."הם רגילים לווילה.

בחניון הגדול, או איך-קוראים-לו-שם, העלו מדורות, צלו בשר, וטיגנו בצל ובישלו מרק ושיגעו את הרי מדבר יהודה בריח-קפה חריף ומזמין. אלפי איש בלי גוזמה, עשו שם את הלילה. תחת כיפת השמיים ובתוך אהלים שהביאו עמהם ובתוך המכוניות – וזקנים כמו צעירים טעמו טעם חיי בדואים על קצה המזלג, בתאווה גלויה.

הציביליזציה מגרשת אותנו מן הערים הצפופות: "Back To The Wild" הכריזה משפחה אמריקנית, מצוידת באהל ענק, רדיו, פטיפון וטייפרקורדר בתוך המכונית, קירור, מקרר חשמלי, מחסן של מזון בקופסאות שימורים, שולחנות, כסאות, מפיות והמון צלחות פלסטיק.

וסתם "עמך". אלה באמת היו חמודים. פקידים, פקידות, העוסקים תמיד בניירות, ושאר אזרחים ה"מיתתייקים" לפי השיטה המודרנית של מדינת ישראל, כמו כרטיסים מנוקבים של אי.בי.אם – החליטו להשליך מאחריהם, לשכוח עד סוף הימים (יומיים!) את הסטאטוס הניירי שלהם. בשעה אחת-עשרה בלילה ישנו הם את שנתם השלווה, הטהורה מטפסים וניירות – כמו תינוקות בני יומם.

"סליחה שהערנו אתכם – מתנצלת קבוצת הישע, בראשותו של יוסי האחראי לאכסניית הנוער וליופי וניקיון הנווה במדבר, המושך אליו את כל ישראל – סליחה שהערנו אתכם. כאן סביבה קודחת, בגלל היתושים, והנכם מתבקשים לבלוע, כל אחד מכם, כדור אחד נגד קדחת. אחד מכם. בבקשה, יהיה האחראי לחלוקה. כמה אנשים אתם? מניין אתם? ומה שמך, אדוני? הכתובת? נא לחתום. תודה"

אומרים הם תודה, כי נעים לדעת שיש מי שחושב עליך ודואג לך ומשום מה עצובים הם.

שוב ניירות.

והיה שם גם עיתונאי אמריקני מטעם רשת עיתונים גדולה בארצות הברית. הבחור הוא ג'ינג'י וג'ינג'ים – אתם יודעים – אינם ביחסי-ידידות רבים עם השמש הלוהטת שלנו. והשמש הלוהטת שלנו אינה יודעת פרוטקציות והיא גם בעלת פרינציפים: ג'ינג'ים מטגנים. והיא טיגנה את הבחור כמו שצריך – "צלי אש" למהדרין. ו"צלי האש" הזה יש לו נשמה יהודית ציונית מתלהבת.

גיבורים הם האנשים החיים כאן. זוהי החלוציות הטהורה בכבודה ובעצמה. כאן חיים האנשים האמיתיים שנבראו בצלם. החיים למען אידיאל, שאינם עושים יום-יום את חשבון הבנק; שאינם קוראים באדיקות את עמוד ניירות-הערך; שאינם הלבלרים הקטנים של רנטביליות ההוצאה וההכנסה של הקופה הקטנה של מצלצלין. "הוא רוצה לעלות אל הקיבוץ מחר בבוקר השכם. בוער לו. בהם, באנשי הקיבוץ הזה, יתחיל את סידרת הכתבות על ישראל ואולי ירצו בו אנשי הקיבוץ והוא יתיישב בתוכם; אולי ימצאו למענם עבודה כלשהי, לא חשוב, רק לא בשמש... אולי יסכימו שיכתוב ויכניס את משכורתו לקופת הקיבוץ? לא, זה לא יהיה "פייר" הרי אין לקנות אצל אידיאליסטים את חברותם.

ולמחרת – אנו עולים. מוצאים אחרי חיפושים את המזכיר הצעיר. הוא יושב ליד ספר חשבונות ורושם מה שרושם, מרים אלינו את עיניו השואלות ואנו מתחילים להסביר: "זהו עיתונאי אמריקני חשוב וכו'." אני מתחילה לספר אך רק מתחילה, כי הבחור חוזר לספר החשבונות ומפליט: 

"מה אני צריך אותו? מה יהיה לי מזה?"