7.5.71 (הכתבה המקורית חסרה בקלסר)
הולך יהודי לארץ ישראל
האוטובוסים זזו ונעלמו בעיקול השביל בין העצים. עוד דקה שמעו את טרטור המנועים ואחר נבלעו גם הם בחשכה.
"מה השעה בארצנו?" שואל אחד גבוה ודק. לוא שאלוהו מי אתה, איך אתה?
היה משיב:
"אני טיפוס סנטימנטלי. מדבר בפאתוס. מדקלם שירים. אני בוכה כשמדברים עברית."
היה מוסיף ואומר: "ספר עברי מעביר בי רטט של קדושה. אני מלטף כול אות ואות שבו. מבין את החבוי בכול מילה, גם אם איני יודע יותר מ'שמע ישראל', 'קול ישראל', 'קול ציון לגולה', גולדה מאיר, 'הבאנו שלום עליכם'. אני יודע שכול מה שהוא ישראלי ומצוי בישראל הוא נפלא ונהדר וקדוש ואין נשגב ממנו. אני חושש מאוד לגלוש לבכיינות נשיית. אני נבוך. אני מבקש את סליחתכם. זאת לא הצגה. זה משהו שאיני יכול להשתלט עליו. רוצה לנשק כפות ידיכם."
"מה השעה בארצנו?" אני שואלת את המלווה שלנו שיושבת בכיסא הקדמי. יש לה אף סולד של נערה כפרית, ושיניים גדולות ובריאות בתוך פה בולט. והיא ישראלית עם המשהו המיוחד הזה שנותנת ישראל, ואחת מאיתנו, קרובה, קרובה מאוד. הגיעה לישראל לפני עשר שנים. הצליחה. וכשהיא אומרת אנחנו, אני לא יודעת אם היא מתכוונת "אנחנו הישראלים" או "אנחנו הישראלים יוצאי ברית המועצות." "
אם כאן שמונה, - עונה המדריכה ומפנה לאחור את ראשה הנאה. - אם כאן שמונה אז בישראל השעה היא שבע. שרים עכשיו ברדיו "שבוע טוב" ו"המבדיל בין קודש לחול..."
"המבדיל בין קודש לחול," - שר האוטובוס לתוך הלילה הנכרי.
*
נשארה עוד נסיעה זו עד לנמל התעופה, אחר עולים על מטוס אל-על ומרגע זה ניתקים מכול מה ששמו שהיה.
הכמיהה והמאבק למען הגשמת זכות העלייה, גם הם מגיעים לסיום. למן הרגע בו יעלה על מטוס אל-על יחדל להיות חולם, נאבק, לוחם. הוא מתפעל ומתפעם למחשבה, לאותו חלום שחי את הגשמתו בדמיונו אלף פעמים. הוא רואה את עצמו מסובב ברחובה של עיר עברית. אומר שלום וכולם משיבים לו שלום ויודעים מי הוא ומניין בא, ומה עשה כדי להגשים ולבוא אל אחיו. ומביטים בו בהערצה. בכלל – כל הארץ יודעת שנגאל. הוא רואה את עצמו נותן את חייו למען המדינה. הוא אפילו רואה את עצמו נפצע, נופל בקרב. והאומה אבלה עליו. ושמו מתנוסס באותיות גדולות ושחורות על נקרולוגים. והוא הולך אחר ארונו, שומע את התייפחות אחיו וגם הוא מתייפח. מאושר.
וכך, באותו הלך רוח עוברים בוינה העליזה, הרוקדת וואלס נצחי, עיר שממנה היה מביא סבא כדורי שוקולד, ארנקים מרוקמים לסבתא. עוברים ברחובותיה המוארים בתוך אוטובוס שמוביל למטוס אשר ייקח אותו מעבר לים, לארץ בה הוא חולם להיות גיבור ומושיע בן בית ובעל בית, אלא שקול קטן כבר התחיל מלחש לו, שלפני שיהיה בה גיבור – יהיה בה פליט.
מצד אחד יתפעלו ממנו, ומצד שני ירחמו עליו, ואולי אף יכעסו עליו – כי צרכיו מרובים.
"אני לא צריך כלום. האמינו לי. כול מקום שיתנו לי להניח עליו את ראשי אני אגיד תודה. וכול מקום שיתנו לי לעבוד בו ולהשתכר די פרנסתי – אעבוד בו. אני לא רוצה ליפול למעמסה. אחר כך אביט פה ואביט שם, אראה איפה אני מתאים ביותר, איפה אני מועיל ביותר – ושם אקבע את ביתי."
עוד מעט קט יעזבו את העיר. היה רוצה להתעכב. שהאוטובוס יעצור והוא ירד ממנו ויטייל ברחובות של החיים הנעימים, כדי שיוכל לומר, הייתי שם. אבל אוטובוס זה, הוא נוסע בו חינם אין כסף. הוא מן האביזרים הראשונים שהוא מקבל בחייו כשי, כתמיכה. ואין לו העוז לצוות, ואפילו לבקש – אני רוצה להתעכב. ועוד – הוא כבר רוצה להיות שם. כולם רוצים כבר להיות שם. בעיני עצמו, בעיני זולתו ייראה כמשתמט אם יתעכב. כאילו אהבתו אינה שלמה אם בדרך רוצה הוא להזין את עיניו במה שמצוי בדרך.
*
ושוב יצאו מן המרכז הסואן של העיר החופשית והצוהלת, עיר רבת אורות וכרזות צבעונים של עולם המערב. של חברה מבוססת על ביקוש והיצע ופיתיונות צועקים באורות חשמל רוטטים. ושוב באו פרברים ושדרות וחשכה ובתוכה מאיר נמל התעופה הגדול.
"שירו, טאבארישצ'י, שירו!"
"הבאנו שלום עליכם..."
"איפה החבילות שלי. גרישקה, שכחנו את הארנק!"
"זהירות. תזהר עם האפאראט. כבר קרה לו משהו. הטרנזיסטור התקלקל."
"ואת הכובע. איפה הכובע..."
"תכסה את התינוקת."
"ניירות. איפה הניירות..."
"אל תדאגי אמא, הניירות אצל המדריך..."
והמדריך הולך בראש, גבוה וצעיר, וזה שממונה על המטענים – במאסף. ובתווך - היהודי הנצחי שעד עכשיו נדד בגפו, ועתה הולך בקבוצה גדולה, בתוך עמו. חביב הוא הממונה על המטענים. אך כמה נבהלת כאשר הקביל פניך ברכבת. מתי זה היה – לפני יובל שנים, לפני שנה – רק אתמול?! לא ייאמן.
רק אתמול עם בוקר הגיע לתחנה, לקח בידו את ידה של תמרה, בתו הקטנה – וביד השניה את המזוודה ואת תיק הדרך ועוד חבילה שתחבה ניוסיה אשתו ברגע האחרון. ניוסיה הלכה אחריהם באלם תוהה.
"באבושקה, הגענו!"
היא איבדה את לשונה אי-שם בדרך. וראשה התנדנד, רעד באותה רעדה של זיקנה מופלגת – שלפתע פתאום קפצה עליה, ביחד עם האלם.
היא זקנה מאוד, הסבתא שלהם – הצטמק בו הלב. האמא שלו זקנה מאוד מאוד.
מי עוד בא זולתם.
מי עוד יהודי כאן. לאן ילכו.
איך ימצאו את הדרך. ברוסיה זה נראה כה פשוט. החוץ לגבולות ברית המועצות היה מקום מסוים מאוד. רק יצליחו לעבור את הגבול והם בישראל.
הדרך פרושה לפניהם ישרה וחלקה.
כול נוסעי הרכבת פרצו החוצה והוא בתוכם. נפלט אל הרציף. העמיד את המזוודה במקום שהעמיד, הפקיד את תמרה לשמור עליה ונכנס בחזרה אל הקרון, בכוון נוגד את הזרם, נעזר בשתי זרועותיו כמו סירה במשוטים. הרגיש שעליו לקחת את אמו הקשישה על זרועותיו. שעל רגליה היא – לא תצליח לרדת. הסבתא ואשתו ולאומית – לא נמצאו. הוא רעד. ראה אותם או לא ראה אותם ברגע שהרכבת עצרה. ואולי אבדו בדרך. חיפש על הספסל עליו ישבו, החליק בידיו את מושבי העץ כאינו סומך על עיניו. מצא על הספסל את מטפחת הצמר של בת הזקונים. רץ אל הדלת – ובחוץ הן עמדו. כול נשותיו...
רצה לנזוף בהן כשעמד לידן. אך שכח מה ביקש לעשות, משמחת הפגישה עם רבים שהגיעו ממקומותיהם
"סוף סוף באת, הא! עשרים וחמש שנים נתת לי לחכות, הא!"
ברגע הראשון עמד להצטדק לפני גבר מבוגר וזר שדיבר אליו בלשון 'אתה'. קיבל טפיחה על כתף.
"העיקר שבאת. ברוך הבא."
וידע שזו הלצה ושאין זו הלצה ושהאיש הזר הקורא לו "אתה" הוא ידיד. שמכאן והלאה הכול חד וחלק. עכשיו הוא יודע שהוא הממונה על המטענים. שזוהי הדרך שלו לקבל פני עולים. שזו מין הלצה שפעמים תופסים אותה ופעמים נבהלים, ושמאחוריה עוד לב יהודי טוב וחם והכול יכול.
*
הממונה על המטענים הלך במאסף. "שבו רבותי. שבו ליד השולחנות ותשתו משהו."
ניוסיה אמרה: "אומרים שכאן יש חנות משוחררת ממס. אלך ואקנה וויסקי בשביל החברים שלנו. כתבו שנביא."ל
אומית היתה צמאה. ואולי היתה עייפה וחשבה שצמאה היא. חיפש ברז מים ולא מצא. הלך אצל המזנון, לבקש מן הנערה מעט מים. עמד שם איש בן גילו, ובתו של ההוא מצצה מיץ אדום מבקבוק וליקקה מעוגה כורעת תחת הר של קצפת לבנה.
"גם אני רוצה מיץ אדום" – צייצה לאומית. "וגם אני רוצה עוגת שלג..."ל
עזאזל הכסף. מתי שוב יזדמן במקומות אלו. מתי שוב ימריא עם ילדתו במטוס. הזמין אפוא גם הוא לבתו מיץ אדום בטעם אוכמניות ועוגה לבנה ומתוקה. הוא טעם מעט מזה ומעט מזה. בתנאים אחרים היה מתכבד גם בעצמו. אבל עכשיו, כשכול פרוטה בת יחידה, היודעת רק כיוון אחד – החוצה... ומי יודע מתי תהיה עבודה ומה יביא המחר...
לאחר ששילם האיש ההוא – ביקש גם הוא לשלם.
"הער לווין ישלם" – אמרה המוכרת.
"הער לווין. מיהו אותו הער לווין שישלם בעבור אוכמניות וקצפת. אהה. איש המטענים של הסוכנות. איש נחמד... רגע אחד חשב לומר: "עוד מנה." משנהו – עמד המיץ והקצפת בגרונו. וכי למה צריך לשלם בעבורו. כלום חולה הוא, עני? ואיך ידעה המוכרת הנכריה שעולה הוא. למה קיבלה כסף אצל האיש ההוא ואילו לו אמרה, מר לווין ישלם.
"פאפושקה, פיפי..."
בחדר הגברות עמד בחוץ וציפה לבתו. ותוך שעמד ראה אדם מוכר לו מאוד וזר לו מאוד. הביט באדם הזה, הביט האדם בו. והיתה שהות רבה עד שהכיר בדמות החלושה ההיא את עצמו... את הפרופסור כך וכך...
כאשר הגישו לו קפה מהול בחלב ועוגה ביחד עם כול עם ישראל היושב על מזוודות, בלי לשאול אצלו תחילה מה הוא מזמין – שתה בהכנעה. וכשאשתו חזרה והזכירה שצריך לקנות וויסקי בשביל הידידים שלהם בחנות המשוחררת ממס, הסתכל סביבו בחרדת מה, ושמע את עצמו לוחש על אזנה של אשתו: "ניוסינקה, אינך מבינה שלנו זה לא מתאים..."
*
"מה השעה אצלנו?"
"אם כאן עשר, אז בארצנו תשע."
"ומה עושים בשעה תשע, בארצנו?"
"במוצאי שבת, יוצאים התל אביבים לטייל ברחוב דיזנגוף. רחוב יפה. עליז. צועדים בתהלוכה והיושבים בבתי הקפה שעל המדרכות מסתכלים על התהלוכה. האנשים המסודרים הכינו כרטיסים מראש והולכים לסינימה. בקיץ יושבים על המרפסת ומשחקים קלפים. מבקרים אצל ידידים. הנוער הולך לרקוד בדיסקוטקים. מתחתנים ועושים נשפים גדולים. עושים חגיגות בר מצווה – ובעיקר מסתכלים בטלוויזיה (המפגרת) שלנו. אוכלים במסעדות. אוכלים ברחובות תוך הליכה, פלאפל וסטייק. כך זה בתל אביב. כך זה בעצם בכל הערים. בירושלים – למשל, הולכים גם לכותל המערבי.
"מה השעה בארצנו עכשיו?"
"אם כאן חצות אז בארצנו שעה אחת-עשרה. שומעים חדשות. אומרים שם שכך וכך יהודים הגיעו במטוס מברית המועצות. אלה שמחכים לכם מצלצלים כול רבע שעה ושואלים מתי תגיעו..."
*
החייט, שהיה הרוח החיה במחנה, חוזר ומנסה לתפוס את מקומו ליד ההגה. עתים מצליח, עתים דועך תוך ויכוח. הוא כבר לא ישן איזה עשרה ימים. לא ישן כי לא היה מתי. ולא היה איפה. וכשהיה איפה – לא הניחו המחשבות להירדם. אשתו – רוסיה. לא פשוט היה לבקש ממנה שתבוא, לשכנע אותה לעזוב את רוסיה. לוא היתה לו אישה יהודיה – לא היתה יכולה לבוא אליו בטענות כאשר יגיעו לישראל ויהיה להם קשה. ברור שיהיה קשה. אחרת לא יכול להיות. לכולם יהיה קשה אבל להם יהיה קשה שבעתיים. הוא מקווה שלא יראו בה זרה. הוא מקווה שתדע להתגבר על געגועיה וכי יידעו לסלוח לה געגועים אלה. הוא מקווה שיתחשבו בהם ויתנו להם דירה בסביבה שבה תמצא אנשים מרוסיה. שלא תבוא הגויה הזאת אליו בטענות...
הנשים שיודעות לשאת עייפות ולהסתגל לתנאים מוזרים ויוצאי דופן, נרדמו כולן. המלבושים נתפרעו, אפילו הגנדרניות נראות מרושלות בשנתן. יש שנוחרות בשקט בשקט, יש שכל הקמטים אלה שיש להן ואלה שאין להן, צפו ועלו וכיסו אותן ברשת צפופה. ויש משהו בהסתכלך בהן הממריץ אותך לומר סליחה ולהסב את העיניים. כפי שקורה לאדם הפותח בשגגה דלת לחדר שינה זר.
*
המזנון נסגר כבר מזמן וכבר אי אפשר לשתות לא על חשבונו של הער לווין ולא על חשבונו של הקדוש ברוך הוא אפילו. המוכסים קיפלו את החנות. אין בא ואין יוצא בנמל התעופה. רק המטוס של העולים לארץ ישראל בושש לבוא ולאסוף אותם. וכבר שתים אחרי חצות וכבר שלוש... האורות החגיגיים של אולמי ההמתנה המבטיחים מרחקים ומסעות והרפתקאות וחיים חדשים ופגישות נרגשות והגשמת חלומות – מאירים אנשים מכורבלים, שגופם כבד עליהם, כמשא כבד שמבקשים להיפטר ממנו...
אי שם בתוך הלילה מתעורר הרמקול לפתע ומכריז על טיסה כך וכך לישראל. מטוס אל-על הגיע סוף סוף לאסוף את עמו.
עורו אחים מאמץ אחרון. ככה. קדימה. אחר ככלות הכול מה הן שש, שבע, שמונה שעות המתנה בשדה תעופה נאה. על עוגה וקפה – כורסאות די נוחות – בהשוואה לגודל המעשה.
אבל אני רותחת. ואילו עולה אחד מסביר לי:
"באמת שזה כלום: אל-על שלנו," מסביר העולה. "עמוסה עכשיו מעל לראש. עם כל התיירים, שמגיעים לחגים, עם כל העולים המגיעים לכל החיים..." מה זה בשבילי לחכות לאל על אפילו יומיים – אפילו שבוע. לטוס במטוס עברי, עם קפטן יהודי עם דיילות ישראליות...
אלא שהמטוס הוא מטוס חכוּר. לא של אל-על. |
|
|
|