מה דעתך, ילד?

28.6.68
"המדינה הזו הולכת לי על העצבים. אני משתגע. אני יוצא מכילי."

"טוב שיש לך ממה לצאת..."

"רק עוד זמן קצר. אני שבור לגמרי."

"אתה מספר לי."

"מה יהיה? מה יהיה, אני שואל אותך."

"מה יהיה? לא יהיה. זהו."

"לו ישבו בראש המדינה הזו יהודים עם מוח יהודי, לא עם 'ראש של מיניסטר זקן' עם יועץ צעיר ומדופלם, היינו נראים אחרת."

"אחרת – זו לא המילה. היינו פורחים. היינו על הסוס. השלום כבר היה בכיס שלנו. היינו נוסעים בקיץ לבירות ובחורף –"

"ובחורף הם היו באים לטבריה. תל אביב היתה אז בפריז. פריז של המזרח התיכון – אני אומרת לך."

"היה כאן פרוספריטי, רולטה, מונקו, ריביירה צרפתית זה כלב."

"לא היו משלמים מס נסיעות ומכונית היתה עולה אלף לירות לכל היותר."

"לא היו משלמים מס הכנסה."

"לא היינו משלמים – תינוק. היו משלמים לנו. היה פה גן עדן."

"גן עדן זו לא המילה. היינו סוגרים את הגבולות ועושים כל מיני קשיי עליה. בשביל רשות לעלות ולהתיישב כאן היו משלמים לנו הון תועפות. הנשמה היתה יוצאת לפני שהיו זוכים לעלות הנה."

"זה כבר יש."

"כך היה לו ישבו כאן בראש יהודים עם ראש. ראש יהודי פשוט. תופס עסק."

"כמו שלך, למשל."

"אל תצחקי."

"כל יהודי כזה מבין שכשרוצים למכור או לקנות משהו, לא מכריזים על המחיר שמוכנים לשלם."

"מחיר? – אלף מחירים."

"תארי לך שזו לא מדינה לא ארץ אלא בית. אתה רוצה, אתה מוכרח למכור את הבית שלך, כי הנושים התיישבו עליך, לפני שיוציאו אותו למכירה פומבית. אתה אספת אינפורמציה ואתה יודע שהשכן רוצה לקנות את הבית הזה שלך, רוצה מאוד – בשביל הבת שלו. אתה מנסה להוציא ממני את ההצעה שלו. לא הולך – אתה נוקב במחיר, מתמקח, מעמיד פנים שאתה יכול להשיג תנאים יותר טובים, שיש לך מקורות אחרים להשיג כסף, במקרה שמצבך המעורער גונב אליו."

"החלף מונח על צווארך – ואתה מעמיד פנים שאתה מתגלח... חה, חה?"

"אתה מביא אותו למצב של חרדה שהעיסקה עלולה להתחמק מידיו. אתה מדבר על זה עם משפחתך, מתייעץ עם האישה, עם האח – ולא שם לב שהבן הקטן שלך שומע את הכל ויש לו פה על גלגלים. הקטין רץ ומספר לשכן ששמע שמוכנים למכור את הבית גם בתשעים. אתה אמרת מאה אלף, הוא מספר שגם בתשעים יילך. כל העסק מתפוצץ בגלל מרטיבן קטן."

"מפני שהמרטיבן הקטן אינו רוצה שימכרו..." (תורם הבן)."אבל המיניסטרים שלנו אינם תינוקות."

"מי אמר לך? מה הם לא מוכנים לומר ולהכריז כדי להוכיח שהם בוגרים, עצמאיים, שיש להם רעיונות משלהם..."

"מוכנים לסכן את סיכויי השלום ובלבד ששמם יופיע בגאזטות."

"לא רק שמקבלים 'מחיר רע' אם נשוב למשל שלי, אלא בכלל מסכנים את המכירה. כי הקונה מתחיל להיות מבולבל. וכמה שהיה בדעתו לשלם, נדמה לו שזה מוגזם ושיוכל להשיג בתנאים טובים יותר. אפילו כבר ירטיב את הבוהן כדי לחתום, יתחרט ויקום ויברח מן השולחן."

"כשאין אחדות בהצעה, מבלבלים את האויב במובן הרע של המילה. לא יקנה. לא יקנה שום דבר, אפילו זה ברעתו. קבל את זה ממני."

"בתנאים האלה של היום, כשכל אחד מכריז, כל אחד מוריד: זה נסוג מסיני ואחר מוותר על יהודה ושומרון, והשלישי יכבד את החלטת או"ם, בתנאים כאלה לעולם לא יהיה שלום. אפילו לא נגיע לשבת ליד שולחנות נפרדים. כל תינוק יודע זאת."

בקצה החדר יושב הבן ומחייך חיוך יודע סוד."מי אמר לכם שבאמת רוצים שלום?"

"אתה מוצא חן בעיני..."

"מי אמר לכם שזה לא מכוון, כל ההכרזות האלה. אדרבא – נבלבל אותם. כל אחד שינקוב מחיר אחר. שיוריד, שיעלה. מי בכלל רוצה שהם 'יקנו'. חלילה. מכל הכרזה חדשה הסותרת את קודמתה אני מלקק אצבעות. לא סתם יהודים יושבים בראש המדינה – גאונים."

"אתה מדבר שטויות."

"תנו לנוער להתבטא. הוא יודע יותר. תאמינו לי."

"אם לא יהיה שלום ולא תהיה עליה, אין לנו קיום."

"אם יהיה שלום אין לנו קיום."

"שמעו, שמעו."

"מה מאחד את האומה הזו? מה נותן לנו אידיאלים ואתגרים להילחם עליהם? מה פותר את כל בעיות הנוער, אי-השוויון החברתי, רמות חיים שונות, חום בלהות, והצמדה לדירות וחוקי שבת?"

"הביטחון."

"בגלל אי-השלום השורר בינינו לבין שכנינו, אנחנו מאוחדים פחות או יותר. אך אם יהיה שלום – נאכל אחד את השני. יהיו פה מהפכות דתיות, יהיו פה מהפכות עדתיות... שלום אתם – מלחמה בפנים. מלחמה איתם – שלום בפנים. מבינים?"

"א-גרויסער חכם. ואיך תוכל להתקיים כאן לאורך ימים עם קומץ נערים שהולכים ונגדעים. כמה זמן עוד אפשר להקיז כך דם צעיר ולהישאר בחיים!"

"זהו, על זה צריך להילחם. שיהיו עוד בחורים. שתהיה עליזה .עליה גדולה. צריך שיקום מיניסטריון גדול לעליה – המיניסטריון הכי חשוב במדינה, לא עם הכרזות נוגדות. עם דעה אחת שקולה ואחידה. תהיה עליה גדולה, יישב האויב בשקט. אבל אויב – לא אוהב. שימו לב – חשוב מאוד. ובכלל – זו המדינה הכי חכמה בתבל. בובה של מדינה. מותק של מדינה. כל אחד אומר מה שהוא רוצה. כל אחד טוב לב ומרחם על כל העולם כולו ומוכן להחזיר לאויב כל מבוקשו ולא זזים אף שעל אחד. ממה יש לזוז?

"היינו צריכים להגיע לקהיר ואז היה לנו ממה לסגת."

"יכולנו לוותר להם על הפירמידות, למשל."

"השתגעת. איך זה זזים מפירמידות? יש לך כל כך הרבה?..."

"נכון. לא זזים מן הפירמידות. יש לנו זכות עליהן. וכי אבותינו לא בנו אותן, וכי לא שפכו את דמם עליהן? כתוב בפירוש ביציאת מצרים ובהגדה של פסח.

"הרגע. את הפירמידות הלא לא כבשנו."

"חבל."

"בכלל. כל מקום שנזכר בתנ"ך הוא לנו. זה הקושאן-ההיסטורי שלנו ודי."

"נו, נהיה רציניים. מה הפתרון לדעתך, ילד?"

"להמשיך. להמשיך באותה הדרך. להתווכח בעיתון, להקים צוותים ברדיו, לתכנן תכניות החזרה ונסיגה. הרבה נסיגות – כי הנסוגים הם הפטריוטים הכי גדולים. הם ה"רק קח". תבוא עליהם הברכה. הם המבטיחים שלעולם לא נשב ליד שולחן של מו"מ. איך לא מבינים דבר פשוט כזה. אפ-צ'יק."

"לך כבר לקנח את האף..."