9.6.61
לזמן יש מדים מוסכמים ומוסמכים: השעון, הלוח, העץ הגדל בגינה והילדים הגדלים בבית. כן, ילדים. ייתכן, שהם לוח הלוחות של הזמן; הטוב והמדויק שבהם.
למשל, חנה. היא לא היתה יודעת כלל, כי מאז עברה לגור בדירת הרווקים בשיכון הקטן, חלפו, ללא שוב, שש שנים תמימות. כי אצל חנה כל יום דומה לקודמו ולזה שיבוא אחריו. יום-יום היא קמה בשעה שבע פחות רבע, מכינה סנדביצ'ים שניים; אחד במרגרינה וגבינה צהובה, אחד במרגרינה ונקניק; עוטפת אותם בשקיקי ניילון מהוהים, הכל נהדק בגומיות שתיים וצולל לתוך הנרתיק הגדול.
את העיתון מוציאה היא מתיבת-המכתבים, בתנועה קצובה, בדרכה לאוטובוס, בשעה שבע ושלושים. היא מעיפה מבט אל הכותרות ואל מי נפטר ומי התחתן, ובשעה שבע שלושים ושש, אוסף אותה האוטובוס. אך עלה אחרון הנוסעים הקבועים של התחנה והדלת נסגרה, באה במרוצה מפינת הרחוב אישה שחורת-שיער, המושכת אחריה ילדה קטנה מייבבת.
"מתי כבר תבואי פעם בזמן?" שואל הנהג מתוך שיגרה. הוא התייאש כבר מלחנכה.
ישנו מושב קבוע אליו צונחת האם הצעירה. "שה, שה, שקט!" היא אומרת לבתה הפעוטה ומסרקת את תלתליה הסרבניים במסרק שבידה. כן, אין ספק. היא סרקה את הקטנה, כשהשעון צילצל שבע-שלושים, היא קפצה אז מתוך הבית ומשכה את הילדה אחריה ובקושי הספיקה להוציא את המסרק משערה ולהדביק את האוטו.
כשהאם מגיעה למבצע-סריקה, מוציאה חנה את העיתון ומתחילה לקרוא בו. השכן לספסל, שבאופן כרוני מצליח להלך עם זקן בן יומיים, זורק מבטים חמדניים אל – – – העיתון. הוא, כנראה, פקיד באיזה מוסד, המספק עיתונים לעובדיו במשרדו וחבל לו לקנות עיתון משלו...
לבד מבני-הנעורים הכל סטאטי, דומם באוטובוס. ואפילו הם – התלמידים יום-יום אותם ילקוטים ונרתיקי-אוכל; פעמיים בשבוע, לשם גיוון, תרמילי התעמלות, או קרש שרטוט. רק הם, התלמידים, משוחחים ביניהם, אם כי בשקט רב, בניגוד לשאר שעות היום, בהן צועקים הם עד לב השמים. קורי השינה עוד נסוכים על הפרצופים הצעירים, והם כמו משלימים חלומות-בלתי-גמורים.
לבד מאלה התלמידים, איש אינו פונה לזולתו, איש אינו יודע שם שכנו. אוטובוס מלא עמלים אלמוניים קבועים, פותח עוד יום ועוד יום של שיגרה. אז איך תדע חנה, שעברה עוד שנה?
האם ובתה הפעוטה – לבושות תמיד באותם הבגדים. לאם שמלה אחת צהובה בקיץ, ומעיל חום בחורף. לבת – שתי שמלות ורודות בקיץ, מעיל אדום בחורף. בתחנה הקרובה למיפנה הדרך הראשית, ליד מעון אמהות עובדות, מתמהמה הנהג עוד רגע. במקום זה רוטנים תמיד הנוסעים הארעיים. האחרים שותקים, הם כבר יודעים.
אך מגיע האוטובוס לפינה רצה האם ומושכת אחריה את בתה המייבבת. "לא רוצה לגן, לא רוצה לגן. תישארי אתי היום בבית. אמא...! אל תלכי לעבודה, אמא'לה...!"
כשהאם חוזרת, מתנשמת ומתנשפת, עדיין שומעים: "אמא, אל תלכי אמא'לה...!!"
כאן נאנח בעל הזקן-בן-היומיים: "קורע לב. אני נגד עבודת נשים!" האם עוצמת לרגע את עיניה ומיישרת שערה הסתור, כאילו רצתה למחות, דרך אגב, את העייפות מפניה ואולי עוד משהו?
"קשה האמהות לאישה זו", חושבת חנה ומרחמת עליה כל כך. "אין תימה שיש לה רק בת אחת ויחידה."
אולם יום בהיר אחד, לבשה האישה שמלה חדשה. חנה שמחה וגם תמהה, עד – עד שהבינה שהאישה הרה. משגדלה כרסה מאוד, אמרה אל הנהג יום אחד: "אל תחכה לי ליד המעון. אני אסע באוטובוס הבא" ושילמה בעד כרטיס "מקומי" וכשיום אחד לא הופיעה, אמר בעל הזקן – "כנראה ילדה" ועבר חורף ועבר קיץ, האוטובוס עשה את דרכו הקבועה, בשעה הקבועה, עם נוסעיו הקבועים... ואולי חלף עוד חורף ועוד קיץ, מי יודע... וכבר מזמן נשכחו האם ובתה המייבבת.
והנה בוקר אחד, בשעה שבע שלושים ושש, אך עלה אחרון הנוסעים הקבועים והדלת נסגרה, באה במרוצה, מפינת הרחוב, אישה שחורת-שיער ומשכה אחריה ילדה פעוטה מייבבת.
"חה, חה!" – צחק הנהג ולא שאל, "מתי כבר תבואי בזמן?" הוא לטף את ראשה של הפעוטה, "כרטיס מקומי או לת"א?" שאל. "לתל אביב" – השיבה זו. רצתה לצנוח על מושבה הקבוע, אך זה היה תפוס על ידי "מנוי" חדש. ובכן, התיישבה ליד חנה, ובמסרק שבידה סרקה את שערה של בתה הממררת בבכי: "לא רוסה לגן, תיסארי אתי, אמא'לה, אמא'לה...!" וידה הקטנה השמנמונת מחזיקה היטב בקצה שמלת-האם.
משחזרה האם במרוצה לאוטובוס שהמתין לה, ומחתה את מצחה בתנועה המוכרת, נרכנה אליה חנה ושאלה: "כמה זמן הולכת ילדה זו למעון ועדיין היא בוכה?"
"מה אתך! הלא זו בתי הקטנה, וזה יומה השני. הבת הגדולה הולכת כבר לבית הספר, לכיתה ב'. היא כבר בת שבע. איזו ילדה טובה היתה ההיא. אף פעם לא בכתה. ואילו עם זאת יש לי צרות!"
ומרחוק עדיין שמעו: "אמא! אמא'לה!!!"