28.4.69
"נו, איך היה?"
"היה."
"לא היתה שמחה, נכון?."
"לא כל כך. כלומר – ניסינו. ככל הכוחות."
חג העצמאות עמד בפתח. הצופרים השמיעו קולם הממושך לסיום יום הזיכרון ונדמו. לא שמעו אותם עוד באוזניים. השתכנו בלב. נדמה לי שעוד לא היתה לנו שמחת יום עצמאות מהולה כל-כך בעצבות ודאגה, כמו ביום בו חגגנו את "יום הולדתנו ה-21."
נגמר תור הילדות השובבה. והבגרות? מה יש לומר, כבדה היא. לך, שמח, רקוד, שתה! ושכח שהבנים שלנו, אשר להם מגיע לשמוח ולרקוד ולהשתעשע – שומרים עליך, וגופם החומה.
ובכל זאת. טופסי הזמינה למסיבה המסורתית שלה על הגג. "כולם יהיו שם. צריך להביא מצב רוח, ואם אפשר, איזה רווק נוסף." ומצב רוח אין, ורווקים נוספים על אחת כמה וכמה. אז לא הולכים לטופסי. גם למלצ'ה, שהציעה את המרפסת שלה הצופה פני הכיכר – איך אפשר ללכת מבלי להסתכן בארוחה דשנה של ארבעים מנות?... אז לא הולכים. נאספים בחבורה, שתי אלמנות צעירות ממלחמת ששת הימים, שעפעפיהן כבדים, ולא מצחוק... רחל ואלי, הלל ואיזו נערה מסתורית והתייר.
הגיע מסנט-לואיס. "לחוג אתכם את יום החג הלאומי" – הוא אומר ונועל את נעליו האיטלקיות, חולצה רומאית-לפי-מידה, וחליפה מקאשמיר. – "הרבה כסף עלתה", – הוא אומר בהנאה ומציע שנשתה ויסקי על חשבונו.
"מה היית רוצה לעשות?"
"הכל."
"כלומר?"
"אני יודע? כן, אני יודע, אני רוצה להצטלם עם משה דיין. להביא את זה הביתה. אעמיד על שולחן העבודה שלי. שיראו שאני יהודי. לא מתבייש בזה." – ופרצופו הגויי אומר כולו העזה.
"למה שיצטלם איתך?"
"למה לא."
"וכי מה עשית בשביל ישראל?"
"מה עשית, מה עשית... בשביל כל דבר שרוצים צריך לשלם. מראש. נתתי כסף. הרבה בונדס קניתי."
ג'ק נמצא בפעם הראשונה בישראל. והוא כבר אינו ילד. כלכלן הוא. "מרפא חברות." כאלה שעומדות על סף פשיטת רגל. מתקן אותן, מוכר אותן ברווח עצום, ואז קורה משהו נורא. החברות האלה מתחילות להתעשר. המניות שלהן עולות מעלה מעלה, וג'ק אינו סופר את המיליונים שלו אלא את אלה שהוא יכול היה לעשות לולא מכר את החברות.
"אז עם דיין אי-אפשר להצטלם? טוב, שיהיה עם גולדה. הרימי שפופרת ואמרי לה שאני רוצה, כלומר, שאני מבקש שתקבל אותי. אולי היא צריכה להבריא איזו חברה."
"אחת? המון! והיא מכירה אותך?"
"לא. אבל היא מכירה את החבר שלי. תגידי, החבר של פרידמן כאן. תראי איך תשלח מיד מכונית לקחת אותי."
ותוך כל הפטפוטים האלה יוצאים לקריה ההומה. האורות דולקים, וילדים מרקדים, ומן השכונות הגיעו עם כל מיני משחקי מזלות מצוירים על קרטון. "שים לירה ותקבל עשר. שים עשר ותקבל מאה." וטיפשים "שמים." וג'ק רוצה לצלם.
"אסור!"
וג'ק בשלו.
מעך "הקרופיה" את המצלמה לפרצופו.
"לא רוצה עניינים עם המשטרה."
"חה, חה!" – מאושר ג'ק – "בריון יהודי. איזה מגן דויד יפה יש לך על הצוואר. כמה אתה רוצה בשבילו? אני משלם."
"לך הצידה עם הכסף שלך. אני לא מוכר את המגן דויד שלי. כל דבר הם חושבים שאפשר לקנות."
"בן אדם. הסבר פניך לתייר."
"כבר הסברתי. שים לירה ותקבל עשר. שים עשר ותקבל מאה..."
*
קונים פטישים מפלסטיק ומכים על הראש. וצוחקים. מאושרים.
אחר כך הולכים אל הכיכר ורוקדים עם כולם, וג'ק מצלם. "הוי, לוא אבא שלי, עליו השלום, היה זוכה לזה." מוחה ג'ק בעל הפרצוף הגויי את עיניו הלחות מהתרגשות. "אני מוכרח לצלם את זה. מה זה?"
"שווארמה."
"מה זה שווארמה? זה נפלא! כך באמצע הרחוב עומדים ומבשלים. איזה יופי! אני אביא מכונות כאלה לאמריקה ואני נעשה מיליונר. אני אעשה חברה – אמכור מניות. מכונת פלא. יוצא מן הכלל."
גם מפלאפל הוא רוצה לעשות חברת מניות, גם מ"תמרינדה." בעצם גם הפטישים הם אמצאה לא נורמלית. אין בשום מקום בעולם מכשיר כזה. הוא יקנה ארגזים ושישלח ויעשה ניסיון.
עכשיו מוכרחים לחזור להילטון כי ג'ק שכח לקחת עוד פילם. ונסחבים אחריו. בפתח פוגשים במין ייצור בלתי מוגדר. נועל הייצור מגפי זמש רכים עם פיתוחים ועקבים גבוהים. וכיוון שלגבר קשה להלך על עקבים, הוא מעקם אותם החוצה. מתוך המגפיים יוצא זוג מכנסיים ג'ינס, כנראה סטרץ', ההדוקים יפה יפה את הטורסו. חולצה לבנה עם תחרים ושרוולים נפוחים, מסיימת את הטואלטה. חולצה פתוחה עד ה"פופיק" המגלה חזה "גברי" עם מדליון. תלתלים היורדים על הכתפיים ומכסים את המצח, פאות ארוכות נוסח ספרד והפרצוף של... של מה שנשאר מאבי עופרים... כמה "יפה" השפיעה עליו אירופה השלווה שאינה יודעת מלחמות... ממתינה לו גברת צעירה במכנסיים שחורים וכל השאר, ופרווה יקרה והרבה תכשיטים על הבטן.
"גם אלה יהודים?" שואל ג'ק ואינו ממתין לתשובה. הולך הוא ישר, באותה חירות של תיירים שהכל מותר להם, ומודיע לגברת הצעירה שהיא יפה מאוד ושהחגורה המתוכשטת שלה מקסימה והאם היא ישראלית?
"לא. גרמניה."
*
והפעם נודדים לכיכר מלכי ישראל. החבורה מתפרקת, יחכו בנשף אצל הגנורים. ואני צמודה לג'ק. היה מארחי בסנט לואיס...
בדרך פוגשים שני בחורים ש"עלו" מסיני. קיבלו חופשה מן התעלה. איזה מזל. כולם קינאו בהם. ואין להם לאן ללכת.
"בואו איתנו" – אומר ג'ק ומקיף אותם בזרועותיו. "אכלתם?"
"לא חשוב."
"תגיד את האמת. יש לי בן בגיל שלך. והוא לא חייל. התחתן, הטיפש. כמה שדיברתי על ליבו שלא יעשה כדבר הזה, שילמד מאביו ומספיק אחד גרוש במשפחה – ולא שמע."
הבחורים מגחכים.
ג'ק מוציא לוח קטן. "קסבה רחוקה מכאן?"