20.11.70
"עכשיו באים?" רטן פקיד הקבלה. "כבר אין אף רופא."
יום שישי, שעה עשר ושלושים לערך.
"חבר, אמרתי. מזה שנים אני משלמת מסים כל חודש, ונזקקת לקופת חולים פעם בחמש שנים..."
"זה דחוף?"
"בוודאי. לולא היה דחוף הייתי באה?!"
"ומי הרופא שלך?"
"אין לי..."
"נו טוב. תנסי אצל דוקטור ברביירו."
לבסוף הגיע תורי. מעבר לשולחן ישבה אשה צעירה וזעירה ונעימת-סבר.
"כן," צייץ קולה ועיניה עלו מכרטיס בו רשמה משהו, מצפות שנתחיל לערטל את מה שכואב.
"אני מבקשת סליחה שהגעתי כל כך מאוחר, אבל תחילה עלי להקדים ולגולל את הפרשה... והרופאה בוודאי ממהרת..."
"אין דבר אין דבר," צייצה הרופאה. "מילה יפה: תולדות הפרשה. 'רגע' – נטלה פנקס והתחילה לרשום. 'לגולל' – מה זה 'לגולל פרשה' – מה זה פרשה. אני לא מגמגמת – אני סתם עולה חדשה. חצי שנה בארץ. לומדת עברית בשיטה חיה, מן הפציינטים שלי. לא הולכת לשעורים, אין מתי, צריך לעבוד..."
"בכל עשרים שנות חברותי בקופ"ח לא זכיתי לטיפול מסור וחסות רפואית כה מהימנה, כמו שזכיתי מרופאה עולה זו המצרפת אות לאות ומילה למילה.
*
אולי, על כן, כל כך נזדעזעתי, כאשר מאחרי הסמכות בלבן, יצאו החרדה וחוסר האונים של אדם חדש בארץ שטרם מצא פינה משלו, ואשר בהפסקת הצהריים הארוכה בת ארבע השעות, בין עבודת בוקר ועבודת אחר הצהריים, רץ לערוך ביקורי בית אם צריך ואם לא צריך – באין לו לאן ללכת. שמאריך לשבת במסעדה עד בוש, שמטייל ברחובות ולא להנאתו, שנשען אל ספסל בגן ציבורי – עם תיק התרופות והעיניים כבדות, והתסרוקת עייפה – והגוף מת להתמתח במקום כלשהו. להסיר את המדים ולהיות אדם בביתו.
הרופאה שלנו הגיעה לישראל כתיירת, לפני כחצי שנה – והחליטה להישאר. לא ביום אחד באה לה החלטתה זו ולא במשך שהותה כאן. קדמו שתיים-עשרה שנות המתנה, פיטורין ממקום עבודתה בבית חולים עירוני, בשל הגשת בקשת עליה, אבדן בעל, אסיר ציון – תוך שהמתין לעלייה.
היא לא טיפלה בסידורי שיכון לעצמה, כיוון שאמה עומדת להגיע אף היא לישראל – ואז יקבלו שתיהן ביחד שיכון. היא רוצה לחיות ביחד עם האם.
בארץ יש לה אח, בחור זהב. האח עלה לישראל לפני עשרים שנה. האח אסף את אחותו לביתו – וגם האם, כאשר תבוא, תגור אצל האח, עד אשר יימצא שיכון.
אבל האח רווק וגר רחוק מן העיר. הוא אמנם חוזר ומבטיח שאין האחות מפריעה לו, אך היא יודעת שהיא פלשה לתחום הפרט. שמאז שהיא גרה בביתו, אין לו פינה משלו, אין לו שום פרטיות.
עכשיו, כאשר תגיע האם, תהא השמחה רבה אמנם, אבל בגיל כשלהן, מה נכחד, עצוב לשחק את תפקיד האידיליה המשפחתית, של אם ושני ילדיה – כשכל אחד מן "הילדים" צריך היה להיות בעל למשפחה משלו ובבית משל עצמו.
על דעת עצמי לקחתי את המושכות לידי – וכשהגיעה האם, והבית הקטן אשר אי שם בקצה עיר הפרבר המה מאנשים, ופרחים ודברים טובים – הבטחתי לפשט את הליכי השיכון, להדריכם וללכת איתם לכל מקום.
*
וכך, שוב ביום שישי אחד, בין שני ימי חג – קבע לנו מר חיים טלמור, מנהל המחלקה לתפקידים מיוחדים במשרד הקליטה, פגישה לבירור זכויות וסידור.
שלא כמנהגה הפסיקה הרופאה את עבודתה בשעה 10 בבוקר, האח השתחרר מעבודתו כדי להסיענו, ואני פרשתי את כנפי החסות של בעל קשרים בארץ ושלושתנו מתייצבים בבגדי חג – במשרד התל אביבי של משרד הקליטה.
ובכן, יום שישי בשבוע, השמש זורחת. כל משרדי הממשלה סגורים בשל "הגשר" בין שני ימי החג – ורק בשביל העולה הרופאה ואמה הקשישה יבוא מנהל מחלקה לראותנו והמשרד ייפתח. בינתיים אנו שוקלים מה עדיף, לבקש שיכון בסביבות תל אביב או עזרה לרכישה ברמת אביב. ממי אפשר יהיה לגרד קצת כסף. לשתי העולות יש זכות לקבל הלוואה של 40 אלף ל"י – עד שמונים אחוז מערך הדירה – האח יוציא את כספי קרן הפנסיה, יקח הלוואה פרטית, אולי קופת חולים תיתן מקדמה... יהיה טוב.
"נסיים היום את כל הפרשה – אני מציעה. אל תכנסו לסחבת. השגנו את המנהל, הוא בא במיוחד בשבילנו – נסיים היום..."
*
בדלת הנפתחת ישר מן המדרכה עומד גבר רחב חזה, אחד מאותם טיפוסים משופמים ובעלי שרירים מקצועיים – וחוסם אותה.
"אפשר להיכנס?
"הטיפוס אינו עונה. כאילו זבוב דיבר. עסוק הוא בקבוצת אנשים העומדים על המדרכה וצורח: "סגור, פערמאכט, יאללה!"
"אדון," אני מעיזה לנגוע בשרוולו "יש לנו פגישה היום."
"סגור!" מתאדם הברנש. "לא שמעת?!"
מישהו דופק על דלת הברזל המזמינה הזאת, מבפנים. הטיפוס פותח אותה כדי רוחב סדק.
"אם יבוא זה וזה," אומר לו קול בעל אוטוריטה מבפנים – אמור לו שאין אף אחד. שסגור. אל תתן לו להכנס בשום אופן."
"סמוך עלי," מנפח חזהו בעל השרירים.
"מר טלמור קבע לנו פגישה," אני תופסת מרווח של דקה בין סגירת הדלת והחיוך למען ההוא, הפקיד הגבוה, כנראה, שיושב בפנים. בתקווה לתפוס אותו במצב רוח טוב. להגיע למוח שמאחורי הכוח.
"אי-נ-נו! כמה פעמים אני צריך להגיד, אין אף אחד, סגור!"
אחד, קצר קומה עם אשה קטנת קומה, מגדף בעברית וצרפתית.
"נוסע, לא צריך את הטובות שלכם. תבוא, תלך, תחזור מחר, סגור... וואללה, נוסע. רוצה אישור ושהכל יילך לע..."
בינתיים נאספו עוד "דורשי משרד הקליטה", מקרוב ומרחוק, שטענו כי נקבעו להם פגישות. אבל שומר הסף, הודעה אחת מפיו: "סגור!"
האנשים הבודדים שבאו לסדר עניניהם לפי מועד שנקבע, בתקוות ובלבוש חג הופכים לקבוצה של נזופים וממורמרים. עוברים ושבים נעצרים, חוקרים לדעת. יש כואבים, יש מגדפים, יש מתווכחים עם השומר – וזה האחרון מגיש את אחת ההצגות המבישות, במיטב הסלנג הבזוי.
"איך אתה מדבר. איזו התנהגות היא זאת..."
הדם עלה לראשי, ידי בערו למעוך את פרצופו.
"תפטרי אותי," צחק השומר.
הרופאה שלי, רועדת אף יותר ממני – התחילה להפציר שארגע. שנלך משם, לא נורא. כבר ימצאו דרך אחרת לסדר את העניין – ביקש האח.
"נשתה קפה. ככה זה עם הסוכנות. מה לעשות..."
*
העניין של הרופאה סודר. צלצלתי למר טלמור הביתה, והוא שאל: "איפה אתם? אני מחכה לכם בבית. לא מסרו לכם במשרד?!"
מצאנו אותו חולה בביתו. למרות זאת ישבו ליד מיטת חוליו מספר אנשים, שהיה להם העוז והשכל לצלצל לביתו. הוא הודיע במשרד שהוא חולה וביקש שיתקשרו איתו. הוא מצטער מאוד. אבל מה ניתן לעשות. משלמים משכורות קטנות, קשה להשיג עובדים טובים.
שומר דיסקוטקים
מדינה שמרשה לעצמה לתת הלוואות של 40 אלף לירות ל-25 שנים, שנותנת לעולה הטבות המסתכמות לאדם באיזה שישים אלף לירות – אינה יכולה להרשות לעצמה להוסיף חמישים לירות למשכורתו של אדם, ולהעסיק איש בעל תרבות ונימוסין, שיודע גם לדבר בשפת העולים?
מה יוצא מכל התכניות החברתיות, מה יוצא מטוב לבו של מר חיים טלמור, העובד יומם ולילה, אם הדרך אליו ולאנשים כמותו חסומה על ידי שומר דיסקוטקים?!
כמה אנשים מצליחים לעבור את המחסום הזה אל היושבים בעמדות המפתח – שבאמת נותנים את נפשם על ענייני העליה והעולה?
בסופו של דבר, מסתדרים העולים. אבל למה להמעיט ערכה של הנתינה, ע"י הצבת פקידות עייפה ולא פעם עוינת.