9.9.66
זוכרים את הסיפור על שני הילדים שהלכו ברגל מאופקים לבית החולים המרכזי בבאר שבע? כל היום ומחצית הלילה הלכו שני ילדים קטנים כדי לראות את אמם החולה. וכאשר הגיעו, באפיסת כוחות, לא ניתן להם להיכנס כי לא שעת ביקור היתה זו – ושילחום הביתה. השנים, האחד בן 9 והגדול בן 12 נמצאו עם בוקר ישנים על הדשא של בית החולים. מאוחר יותר אסף אותם דודם שהוא נהג אמבולנס, והוא החזיר אותם לאופקים, מבלי שראו את אמם.
אף עתה, לאחר שהסיפור ידוע ודנו בו ודשו בו, עוברת צמרמורת בגוף. וכבר לא נדבר על אכזבתם המרה של הילדים הנפלאים – אלא על עולם ביורוקרטי זה, ההורג יופי וספונטניות ותום, באדישות כזו, כבר אז, למקרא הסיפור, ניקרה בי מחשבה שלא נתנה מנוח. שאלה צדדית, כביכול היתה זו: בית חולים גדול. עובדות בו אחיות רחמניות, ואחים ורופאים ושאר עובדים למאות. כיצד זה לא הבחינו בשני פעוטים הישנים בחצר על הדשא? כיצד זה, בתוך מקום מאוכלס ומטופל, (בבית חולים!) יכול לכרוע ילד בחצר ויהיה מוטל שם כל הלילה ואיש לא ישגיח בו?!
עוצמת הגעגועים של הילדים לאמם; המעשה שלהם; הליכה ברגל יום ולילה דרך שדות ושבילים מלאי אימים; קשיחות של עולם המבוגרים; לילה תחת כיפת השמים; שני זאטוטים בודדים ומורעבים בתוך חצר שוקקת חיים; דוד (איזה דוד הוא זה!) שאינו שואל ומוביל אותם בחזרה מבלי שראו את אמם. איזה סיפור גדול ונורא יופי ואכזריות. ולא חשוב שבמציאות זה לא קרה בדיוק כך. לאוצר סיפורי הילדים של ישראל – נוספה פנינה. "הלב", נוסח ישראל, עוד ייכתב.
*
נזדמן לי לבקר בבית חולים זה השבוע, ולא שאלתי את האחיות והרופא הראשי, כיצד זה קרה. לאחר שרואים כי גן בית החולים, שהוא המטופח והיפה והגדול בגני באר שבע, הוא למעשה "הפארק הלאומי" של המקום. בשעות מסוימות, ובייחוד בשבתות ובחגים, הופך הוא ל"כרי פיקניק". משפחות שלמות באות לנשום שם בצל, על המדשאות ועל הספסלים. באים הם בשעות הביקור ולך דע מי בא לטייל ומי לביקור חולים בא. והילדים באים לשם, ובלי הרף מגרשים אותם משם. וילד, על דשא בית החולים, הוא מראה יומיומי.
אמנם היה זה ביקור חטוף, אך, איך אומרים: "אורח לרגע רואה כל פגע". אף בביקור חטוף, אי-אפשר שלא להתרשם מן האווירה השוררת במקום. אווירה של סדר, ניקיון ושלווה, ואפילו חיוך. וזה למרות העובדה ש"הקליינטים" או ליתר דיוק, הפציינטים, הם די פרובלימטיים. לא שפה משותפת, לא מנהגים משותפים. בית החולים של בירת הנגב משרת ציבור שרב בו מספר המקרים הסוציאליים, שאם באשמתם, או באשמת השיטה, "הכל מגיע להם".
הנה תמונה שהייתי לה עדת ראייה:
עם תחילת ביקור החולים, פרצה לפרוזדור, כמו רוח רעה, אישה כבת 40-35. רחבת כתפיים היתה ונמרצת מראה. נשאה סל בידה, סל גדול ומרובע – עשוי נצרים. והשנים – היא וסלה – פלסו כביש בתוך הקהל כמו דחפור בתוך חול.
הלכה במורד הפרוזדור וחזרה בצעקה: "אופו הילודים?!"
איזה ילדים?"
"איזה ילודים. ילודים שלי. ילדה שלי."
"בחדר ההוא (בכיוון הפוך) ישנם ילדים."
הלכה וחזרה ועיניה יוצאות מחוריהן. "אין ילדה שלי!!! אופו הילדה שלי!!!"
"שש... גברת. מה שם הילדה שלך."
"או או או," יבבה האם, "או או או..."
"מה שם הילדה שלך?" חזרה האחות בלא ליאות.
"שושנה," גילתה האישה אחרי הרבה תחנונים.
"אופו שושנה שלי. מה עשו לה. או או או..."
ונהיה שמח. מתאספים אנשים. יש שותקים בתדהמה. יש יועצים ברעש. האמהות נכונות להזיל דמעה. הלחיים בוערות. שמח.
"גברת," מנסה כוחה אחות אחרת. "באיזו מחלקה שכבה הילדה שלך?"
"לא יודעת מחלקה. שמה היא שכבה." היא מורה ביד בכיוון ממנו חזרה בראשונה. כולם צועדים עמה. אין ילדה ששמה שושנה. והאם יוצאת מכליה כלביאה שפגעו בגורה.
האחות תופסת אותה בכתפיה ומצווה בתוקף: "נסי להיזכר. אל תעשי צעקות. חישבי. באיזו מחלקה. באיזו קומה?"
"לא יודעעעת. לא יודעעעעת!"
"את יודעת, את שומעת!"האישה מקמצת מצחה, וצעקה שנתכוונה להימלט מפיה כמו קפאה לכדור של אלם הממתין לאות של זינוק. טיפות זעה נסחטות מן המצח החושב. וקורה פלא. המוח נזכר: "טרפדית, טופרדית..."
"אורטופדית," מתנשמת האחות, ועיניה המצוות מרפות מפני האישה. "זה למטה." היא אומרת – ובקולה של האחות נשמעת נימת הסליחה המבינה ללבה של אם מבוהלת, השמחה כי עלה בידה למצוא את הילדה. אך האם?
"טפוי!" ירקה האם יריקה של סבל רוסי וצרור קללות ויללות ירד על האחות, על הרופאים, על כל הנוכחים. לא נשכח איש כולל האבות, האמהות והאחיות. כולם "בורכו" בקללה ערבית המבזה. אחר כך בא תורו של בית החולים שנתברך בחורבן ובשרפה. אחריו באה העיר והמדינה כולה.
היא לא אספה את העלבונות לסלה הריק בלכתה, כשנוכחה שהיא טעתה. היא הותירה אותם כמו סטירת לחי בוערת ורטובה, שקשה למחותה באמתלא, כי "היה זה גשם".
ולהבדיל אלף אלפי הבדלות מן הסיפור בו התחלנו: איזה חומר מרתק יכול היה להיות סיפורה של אם ההולכת לבקר את פעוטתה החולה עם סל מלא כל טוב שאספה בעמל רב, והיא מוצאת מיטה ריקה.. ואיך היה יכול הסיפור להתפתח ולגדול עוד ועוד ואיך אפשר היה להדגיש בו את מומנט הקונטראסט, דאגת אם, לעומת האחיות הקשוחות, שלא דאגו להודיע לאם על גורל ילדתה. יתר על כן, אף לא הבחינו ולא ידעו על גורל ילדה שהופקדה בידיהם.
סיפור גדול הלך לאיבוד.