13.3.65
לא הולך לי. מאז שאלתי אתכם, קוראי היקרים, לעצתכם – אני אבודה.
זה כותב: "אנא, עפרה. מי צריך את הכפילה שלך. שלחי אותה לעזאזל אנו רוצים אותך!"
למקרא דברים גדולים אלה אני מתמלאה גאוות-אין-קץ, עד – עד שאני נזכרת שבעצם, הכפילה הזו שלי, שנידנדה לכם חמישה-שישה-שבעה שבועות בקורות אותה ואת משפחתה, סיפורי אחותה הרווקה-להכעיס ובעלה מוטקה, שכניה, שכנותיה וכו' אינה גברת קורמן, אלא – הח"מ.
מתוך גרוני דיבר דיבוק עקרת הבית שנכנס בי. אמרתי לדיבוק "צא!" אך הוא לא יצא. עד שבאה זו השחקנית ממוצא גרמני, וויתרה על הקריירה שלה שם לטובת הדיבוק שלנו ופתחה את תור הידידות עם גרמניה. עד אז ישב בי דיבוק (כמו בכל אישה) ועסק בדברים של מה בכך, שכלל אינם דברים של מה בכך, בלשון של מה בכך.
נא לא להפסיק לקרוא. אנא. ההמשך מבטיח לי להתפתח.
קוראה אחרת כותבת: "רוצים את מירה קורמן. היא נהדרת! היא לא מדברת גבוהה גבוהה. היא מדברת על הבעיות היומיומיות שלנו. היא פה לנו. אם יש לנו איזה ויכוח עם הבעל, אנו אומרות לו: '"קרא!'"
"תנו לגברת קורמן להמשיך. זה פנטסטי."
למקרא דברים אלה אני מתמלאה קנאת אין קץ. עד שאני נזכרת כי יתנו את המחמאה למי שיתנו – שלי היא. אבל יחד עם המחמאה ישנו גם עלבון. משמע: כל מה שכתבתי בשמי עד כה לא נשא חן בעיני קוראי והם מבכרים דחליל על פני. דחליל שהוא אמנם פרי דמיוני – אך איזה דמיון עייף.
וכך התחלתי לסבול מסכיזופרניה. מאישיות מפוצלת. עתה קשה עלי הכתיבה שבעתיים ואינה באה לי. יושבת אני לפני דפים ריקים ומוחי ריק ולבי ריק. ראשי מרחף בעננים ורגלי נתונות בבוץ המציאות. ובמצב טופוגרפי כזה לך ועשה משהו.
לברוח. לברוח לאיזה מקום שם אין התחייבויות. לך ברח. ולכל מקום שתברח אתה לוקח את עצמך עמך ואתה שבוי של עצמך. ואז הופיע מלאך בלבן וגאל אותי. כמו שהוא גואל את כולנו. והמלאך – מחלת השפעת, תבוא עליה הברכה. השפעת – המשפיעה עלינו מטובה, השפעת שפלשה לכל בית ולכל דירה ושכל אדם המכבד עצמו ולו מעט חייב לחלות בה בימים יפים אלה.
שמעו בקולי. אם אחד מבני המשפחה שלכם (הוא או היא – לילדים תאמינו ליתר זהירות) חלה בשפעת – אל תאמינו לו ואל תרחמו עליו. הוא לא חלה אלא נמלט לתוך מחלה כלעיר מקלט.
וזה תענוג... לפתע פורחות כל הדאגות כלא היו. אין שום דבר בעולם רק כאב ראש ותשוקה לסדינים מגוהצים וקרירים. למחרת היום, משדועך מעט החום מתחילים לגלות (אם אישה היא החולה) שישנם קורי עכביש, בפינת התקרה. שמתחת לארון נערם אבק דקיק. שאת הווילונות צריך כבר לכבס מזמן ושהבעל מתחיל כבר להתקרח.
ביום השלישי והרביעי מתחילים להופיע האורחים – תבוא עליהם הברכה. זה מביא מרק, אחר קצת קומפוט מצוין, שלישי – תרופה פנטסטית ואל תתחשבו במה שאומר הרופא את עדיין מרכז העולם. סביבך עומדים כיסאות רבים, מאפרות מלאות בדלי סיגריות מעלות צחנה חריפה, כוסות ריקות מיין חם והרבה ספלי קפה מלוכלכים. את מוצאת את עצמך מצטדקת על שאין מספיק כיבוד. אורח אחד מכבד את האורח השני. כולם מרחמים על כולם ובייחוד עליך. אומרים לך שאת מוכרחה לשתות הרבה. אולי את רוצה כוס תה?...
כאשר את מתפטרת לבסוף מכולם, כשגרונך ניחר ועל שפתיך חיוך שעווה פרמננטי, את עושה לך סוף סוף כוס תה, מדיחה את הכלים ובעלך זועק שאסור ומודיע לך שדי. הוא נדבק.
אם הוא יגיד לך כך, התחילי לחקור מה קרה לו. איזו הסתבכות קטנה או גדולה, ואולי חלילה אהבה נכזבת. זה קורה... זה קורה...
ואם כל אלה לא קרו אז בעלך ברח למיטה מפחד חג הפורים. כל הנשים מתות להשתעשע ולהתחפש, להיות נסיכה ולו רק פעם אחת בשנה, בלי הבדל דת, גזע, גיל או מין.
רמז דק, קורא יקר: לא חשוב בת כמה אשתך – היא צעירה. היא ילדה. וכל ילדה רוצה לרקוד. זכור זאת ואל תחלה. אפילו לבך מלא דאגה. אפילו אינך נמלט למיטה בגלל פחד השמחה אלא מאימת סוף שנת הכספים.
עכשיו אתם יודעים מדוע כולם חולים בעונה נפלאה זו של פריחת תפוחי הזהב. הוי, למה, רבותי שבחלונות הגבוהים, למה לא דחיתם את סוף שנת הכספים שלכם למועד מתאים יותר. לא כשהאביב מתחיל להשתולל בחוצות, נאחז בשולי שמלות, נטפל ללבבות וקורא להיות בין החולמים.