31.5.62
בוודאי שיום העצמאות הוא חג גדול הממלא את הלב שמחה עד אפס מקום. זה ברור וזה ידוע. אבל יש גם קמצוץ של צער ועלבון אישי – המלווה את החג כל שנה.
הנה לשכנה שלי נדמה, (דור חמישי בארץ, היתה חברת קיבוץ והגנה ויש לה שני בנים בצבא, ואביה היה מגורש פעם למצרים, וסבה היה חולה קדחת ועוד כל מיני זכויות כאלה) שיש לה חלק בשמחה הזו שקוראים לה "יום העצמאות."
אך רק נדמה לה, כנראה. וכי יש קשר בין סתם פלבאים, תושבי הארץ הזאת מימים ימימה, ושמחת החג המופגנת?
מה פתאום.
למרות 14 שנות מדינה וחגיגות עצמאות, אליהן אף פעם לא הוזמנה, עדיין היא מקווה, עדיין היא מאמינה שיום יבוא...
מה פתאום – אני אומרת לה – מה פתאום יזמינו סתם תושבת כזו לראות במצעד. וכי היא איזו אשת פקיד בכיר או קצין בכיר וכי היא תיירת שבאה הנה במיוחד לראות במצעד?!
היא חיה כאן את כל ימי חייה והיא גם תמות כאן בבוא יומה – אז איזו זכויות מיוחדות יש לה.
כבר עשרות פעמים הסברתי לה שהבמה עולה בהון תועפות. והיא לא מאמינה לי. היא טוענת שיש לה חלק בספסלים האלה, שיש לה זכות לחזות במפגן. מטורפת ודי.
"את הספסלים הקים הצבא" – אני אומרת לה.
"אז הלא יש לי שני בנים בצבא."
"והספסלים האלה עולים בכסף, יקירתי."
"אז הלא אני משלמת מס הכנסה"
"יש כל כך הרבה אנשים חשובים אצלנו, שבנו את המדינה: פקידים בכירים, מנהלי משרדים ממשלתיים, פונקציונרים במפלגות."
"הם מקבלים משכורת בעד זה. והם ישבו כבר על הטריבונה כל כך הרבה שנים, יתנו גם לנו להיות פעם מכובדים."
"יצאת מדעתך" – "וכי אפשר להזמין חצי מיליון תושבים לשבת על במה?"
"מי אמר חצי מיליון. יזמינו לפי א"ב. כל שנה אות אחרת. מה יש?"
"ובאמת, למה לא. הלא למעננו אתם עושים את המפגן. למה תשלחו אותנו לשוטט ברחובות עם טפנו, לשבר את הצוואר כדי להציץ מבעד לחלונות דחוסים. למה להפוך את בימת המצעד ל"בולשוי תיאטר", למה לא לדאוג פעם לסתם "בני ישראל" אפורים, חתניה האמיתיים של השמחה הלאומית.
ולו רק פעם אחת, קטנה.