19.6.70
זה היה לפני שבוע, ביום החמישי שעבר. בתים רבים בישראל לא כיבו את האורות אותו לילה, באמתלה שהם מוכרחים להקשיב למהלך המשחק במקסיקו. כלום דבר קל הוא בעיניכם? ישראל הקטנה מתמודדת עם איטליה, עם הגדולות בנבחרות העולם... לא רק כדורגל התגלגל שם על מגרש המשחקים. הלבבות היו לא פחות כדורי משחק...
לאחר שנגמר המשחק כפי שנגמר, המשיכו האורות להאיר. ואלה ששכבו לישון המשיכו להתהפך מצד אל צד. לילה ללא שינה היה זה. כולם ידעו ש"עברנו את התעלה – פנימה". מה קורה שם. האם כבר שבו וחזרו בשלום. אין נפגעים?! – האם המשימה הצליחה?!..."
על כן התחיל יום המחרת מוקדם מאוד. חדשות השעה שש כבר לא הפתיעו. גם העיתון כבר ידע לבשר. "כוחותינו חזרו בשלום לבסיסם. ארבעה נהרגו, שלושה עשר נפצעו..."
ובאותו מצב רוח של חוסר מנוחה, של צריך לעשות משהו, רתמתי את סוסתי והריני דוהרת דרומה. עד סוף הבנזין... כמו שאומרים. ובדרך נסיע חיילים המצפים לטרמפ, ואולי נקפוץ בין היתר לגדרה, לשמוע קצת סיפורים בריאים של איכרים, ואולי נגיע לעזה.
השעה היא כבר שש ושלושים ואולי כבר שבע. הכבישים מלאים, ויש, ברוך השם הרבה עבודה. השירות פועל בתפוסה מלאה. יש נוסעים רחוק, יש נוסעים רק "עד הסיבוב הבא"... בדרך כלל כועסים שעוצרים אותך, כדי לנסוע מאות מטרים בלבד. היום שותקים. שיהיה להם לבריאות. המצב הזה הופך את כולנו ליידישע מאמעס. אך הם, הצעירים שלנו, אינם סובלים זאת.
"דודה – תעצרי בסיבוב ל..." אומר איש צעיר מחיל הים.
"אני לא שומעת!" אני צועקת בחזרה.
"בטח. המטוסים האלה עושים רעש. בטח חוזרים מן התעלה," תורם חייל היושב על ידי.
"בסיבוב לאשדוד," הוא חוזר על בקשתו.
המטוסים נעלמו אי שם באופק. עשו מין זינוק כזה, בקשת גדולה ורחבה. אחרי כן חתכו את האוויר והתגלגלו לנקודות זעירות מזמזמות כמו דבורים מעוצבנות.
"היום היה לילה חם – איזה לילה..." אומר צנחן מבוגר, איש מילואים.
עצרתי.
החייל ירד. עמד והצדיע שעה שהמשכנו להתנהל – כאילו קיבל מסדר. מולנו הופיע טנדר ואחריו עוד אחד. מיני אנטיקות מימי המנדט מלאים בבדווים. בגגו של כל טנדר היה קשור משהו לבן. ספק דגל, ספק כפיה. תרצו, סתם כפיה. תרצו – דגל לבן...
הטנדרים פנו לכביש המוביל לאשדוד. אנחנו אחריהם.
הם ירדו עד לנמל, פנו שמאלה – בכביש המוביל ללב לבה של אשדוד ההומיה, ירדו אט אט בכביש המוביל אל הים, וחנו על משטח האספלט הגדול שעם החוף.
מן הטנדרים הקטנים הללו התחילו להיפלט מיליון בדווים. ונשים צעירות בשמלות מרוקמות שכריסן בין שיניהן, ונשים זקנות מקוקעות פנים ועדויות תכשיטי ברזל וכסף, וילדים יחפים בשמלות ארוכות ואפים נוטפים, עם תינוקות בזרועותיהם.
וגברים רבים היו שם, צעירים ועזי מבט. וזקנים – מכל המינים.
הנשים הלכו לכיוון אחד, נכנסו לים בקבוצה גדולה. רוחצות עצמן ומלבושיהן – באחת. יוצאות משם נוטפות מים ונוטפות צחוק.
הגברים, איך רחצו הם, לא ראיתי. כי הרחיקו נדוד – אלה שרצו לרחוץ. האחרים אספו קרשים, חתיכות עץ, שעם וכל דבר טוב לשריפה, שהים הגדול הביא שלל ממרחקים. ואז הורדו גם כבשים וגם תרנגולות. הרטובות התחילו במלאכת המריטה, והחרוף והג'אג' במלוא טקס ההכנה. איזו חאפלה הלכה שם...
"מניין אתם" – שאלנו.
"מן הנגב. מן המדבר" – הם צוחקים.
"והאוטו השני?" אני מצביעה על המכונה שמספרה מעיד על הגדה.
"מן הבקעה – כמו שאתם אומרים בעברית. בני דודה שלנו."
"יש היום איזה חג?"
"בטח יש."
"איזה?"
"יום שישי. חג של יום שישי."
* * *
ברצועה נהרגו מחבל ומפר עוצר; כוחותינו חזרו בשלום מן הפשיטה אל מעבר לתעלה, "רק" ארבעה הרוגים. קרבות דמים בירדן, פרברי רבת עמון – שדה קרב. מאות הרוגים ואלפי פצועים. ארה"ב ובריטניה מפנות את אזרחיהם – אבק שריפה באוויר, מטוסים חוזרים בזה הרגע מקו האש, שומעים את רעשם העלקולי המתפוצץ מעל לראש ממש – ושני טנדרים מלאים בבדווים, נוסעים לעשות חאפלה על החוף, עם הילדים, עם הנשים, עם הכבשים והתרנגולות – נוסעים לרחוץ בחופה של עיר עברית הומיה, עיר של צעירים ושרירים.
לך, ספר זאת לזרים...