5.9.69
ליל ירח מלא.
וחצות.
וריח של ים. ריח של מלח. ריח של רוחות וגלים. פנסים טובלים אורותיהם בתוך מימי הים. צוללים ועולים וצפים מעלה. ושוב צוללים וגוררים אחריהם שבילים של אור.
ספינות עומדות בתוך המעגן, אי שם במימי הים התיכון. צללים מתנועעים בזריזות בספינות.
"זה יהיה תרגיל שגרתי" – אמר המפקד וירד "למטה" – לתכנן. למטה – לתוך בטן הספינה. ואילו למעלה – על הסיפון, הסתובב בזריזות תותחן הנ"מ, הסתובב על מושבו וביחד עמו "כל האפרט." מרים ומוריד את קנה התותח, כמו לפי קצב מנגינה סמויה.
והמלחים – בכלל לא כמו בסיפורים על יורדי-ים. לא מדים לבנים, לא כובעי מלחים עם סרטים, לא כפתורים נוצצים וריקודי מלחים... חיילים בחאקי, כמו כל החיילים. בגדי עבודה משופשפים, פנים גלויות וטובות ו... תמימות. נערים צחים.
מתרוצצים הם במין התרוצצות מאורגנת מאוד. כל אחד עוסק בשלו. בשקט, ביידע כזה, במתינות יאה להרבה יותר מבוגרים מגילם. במה הם בדיוק עוסקים? – הלוואי וידעתי. ואולי מוטב שלא אדע. מה שיודעים פחות בימינו יותר בריא...
אני יודעת רק שכבר חצות. ש"כל העולם ישן הס. אמי נמה, נרדם אבי – ערים רק אני ולבבי" – ולבבות כמה עשרות בחורים צעירים ומפקדיהם שיום העבודה הלילי שלהם יתחיל בעוד רגע קט.
ארבעה כלים ייצאו לים הפתוח, מהם שלושה סט"רים, שכל אחד מהם חמוש בטורפדות. אומרים שהיום שוב אין לו אותה חשיבות, לטורפדו, כפי שהיתה לו פעם. ואם כי הטרפדת הוכיחה את עצמה גם במלחמת ששת הימים, בחדירתה לנמל פורט סעיד ובקרב הרומני והיא חיונית לנו ביכולתה לזנק ולהפתיע ובהיותה כלי קטן יחסית "מלא רוח קרב...." כל אימת שמזכירים את השם טורפדו – רואים לנגד העיניים יפני רכוב על גבה, "טס" במהירות מסחררת אל המטרה ומתפוצץ ביחד עם הטורפדו בהגיעו אליה. והמטרה – ספינת אויב.
"האויב שלנו" הוא נחתת גדולה, זו שעל סיפונה סיפרו לנו סיפורים על "עולם הבא", על אמא שלא העירה את בנה רב-החובל ועוד מיני סיפורים לא צבאיים כלל. זוכרים? היא אינה הנחתת היחידה בחיל הים שלנו, אל תבהלו. רק שאלוהים רצה כך, ששוב נפגש, ואף אכיר אותה מרחוק, למרות שמאוד לא נעים היה לי לדעת שעל צוותה הוטל הפעם להיות "האויב." הפגזה כבדה נכונה לה...
*
"צוות, צוות דום!"
מסך עשן סמיך הגורם לעיניים לדמוע ולגרון להשתעל.
דקה, דקתיים והחוף כבר מאחורינו. ורק נהר גועש בתוך הים הרוגע, נשאר לתעודה שאכן מרחק רב כבר עברנו. חייל שניסה לאגור קצת שינה על המזח, מספיק לקפוץ אל הספינה ביחד עם השמיכה והנעליים. וראשו האדום מאיר בתוך הלילה.
"איך קוראים לך?"
"איך?! ג'ינג'י." – עונה הקול בלא שמחה.
"אל תצטער. גם דוד המלך היה אדום שיער."
"מי מצטער."
"לספינה אין מעקה. ומה שמבדיל בינה לבין הים, הוא הניסיון שלך. הסירה מתנדנדת כהלכה בתוך "מעופה" וצריך להישען על משהו או לשבת על משהו. נשענים אפוא על... טורפדו או יושבים על ארגז חומר נפץ. אין שום חשש, מסבירים לנו. אנחנו מצוידים יפה אפילו להפלגה ארוכה. יש מספיק תחמושת...
"ואוכל?"
"כמה צריך כבר בן אדם..."
ושירותים?
כמה שרוצים. הים הוא גדול ורחב.
*
אנחנו מצטמקים ככל יכולתנו. לא להפריע. לא לעמוד בדרכם. כמוהם – כמו המלחים, גם אנחנו שכחנו ש"זה רק תרגיל." זה לא רק תרגיל. זה משהו רציני ביותר. כאן נלחמים ממש על חישול כוחו של אדם, של אדם ישראלי שארצו, מוצא מוצק אחד, נתיב אחד בלבד יש לו אל העולם החופשי, אל עולם שאינו עוין. איני רוצה לקפח, חלילה, את נתיבי האוויר – אך אנה היינו מגיעים לוא היינו מייצאים ובעיקר מייבאים הכל בדרך האוויר... חופש השיט בים – דומה לצינור המספק חמצן לצוללן, אם לדבר במונחים ימיים. והרי אנו נמצאים עכשיו בים, באחת ההפלגות השגרתיות של חיל. חיל – המבטח את דרכי הים...
החיילים תופסים עמדות קרב. רס"ר צ'יפופו, הימאי הבכיר, מחזיק בהגה. הרוח מדביקה את שערו השחור אל מצחו הגבוה, עיניו מתכווצות לסדקים ומבעדן ניבט אדם-יודע-ים. דומה הוא לשחקן קולנוע צרפתי שאת שמו שכחתי. ואולי גם אף פעם לא ידעתי. בכל אופן, הוא אחד מאותם גברים נמוכי קומה ורמי הצלחה אצל הגברות.
חמש-עשרה שנים בים אינם יום... כבר בן שלושים הוא. והאחרים, צוציקים, בני שמונה-עשרה – עשרים...
ישראלי, קצין המשמרת, מנווט את הספינה. המפקד, כאמור, ירד למטה. לתכנן את הפעולה.
ובתוך בטן הספינה יושבים האלחוטאים. אחד בתלבושת כמעט מלאה, שני – רק הדיסקית, ושיזפון השמש, מכסים את גופו – חם נורא.
מתחילה סדרה של "תקלות": המצפן החשמלי חדל לפעול – ולך ונווט. כאילו לא היו ספינות בעולם בטרם הומצא החשמל... רק הצליחו להתגבר על מכשול זה, התחילה שריפה להשתולל בחרטום. ואיך השתוללה... התכונה היתה כה רבה, עד שבלי להבות אש ובלי עשן, שכחתי כליל שזה תרגיל, ובשרי נהיה חדודים חדודים. עוד זה חסר לי, לשחות איני יודעת. זכרי – אני מזכירה לעצמי – נתנו לך חגורת הצלה כאשר עלית על הסיפון. נעשה חזרה. פתחי את התיק, משכי את הידית, התחילי לנפח... אוף, איפה לוקחים אוויר לנפח אותה...
"הפעילי את בקבוק האוויר" – אומר המפקד בחיוך.
אני מתחילה ללחוץ על משהו. החגורה מתחילה להתנפח. בראבו. ניצלתי...
"המטרה על אדום. ישר. ימינה, מול החרטום."
"קודקוד גמד, כאן קודקוד שמעון. עבור..."
אומרים זאת לאט לאט. כל מילה מתמשכת כמו מסטיק ומסתיימת בסגול. מין שפה חדה ומוזרה עד שקשה לדעת שאכן מדברים עברית. מצלצל כמו הונגרית או צרפתית. מצלצל כמו "אין כיפו בלילות'ה..." – משהו כזה.
הטרפדת טסה במהירות מסחררת וקורעת את מימי הים לשנים, למרות זאת יש לה גם פנאי להתנדנד כהלכה. עתים בסערה, עתים ברכות. רכות של סבתא המרדימה את נכדה בעריסה.
שכח שאתה בספינת-קרב הצפה על פני המים. אתה עומד איתן במקום שאתה עומד וכל העולם סביבך נדנדה גדולה. היבשה, העיר שעל החוף, ההרים שאתה רואה מרחוק, קו הרקיע, הירח הממשיך להעמיד פני תם, כאילו לא ידע אדם... אך בייחוד משתוללים הכוכבים. שביל החלב יוצא מכליו והא הופ, נוסח להקת כרמון בשביל אמריקה-ישראל. כיצד הם מרקדים סביבנו. בראבו. הבו הדרן!
*
"זולו – מה הוא השלב הבא?"
"אדם בים."
מטילים גלגל הצלה לבן לתוך הים. צעקה נשמעת: "אדם בים!" כולם קופצים לעמדות קרב. לוא היו חיי אדם תלויים מנגד, לא היתה ההתרגשות רבה יותר. הטרפדת "מסתובבת על עקבה", אחור פנה וקדימה צעד, הירח, שקודם קידם את פנינו, והלך לפנינו כמו פנס רוח, מלווה אותנו עכשיו מאחור. פרוז'קטורים נדלקים. "הנה הוא שם!" – צועק מישהו. הספינה נותנת מין זינוק חינני לאותו כיוון.
"זווית הגה שמאלה!"
מן החשכה מופיעים שני בחורים עם מקלות ארוכים בעלי ווים מפחידים.
"אדם בים" אינו מושיט זרועותיו ואינו זועק "געוואדט הצילו." רק פניו הולכות ומחווירות. לפחות כך זה נראה באור הירח המלא.
לוא היה "אדם בים" – אדם, היו מורידים לו סולם. ומישהו היה קופץ הימה, אפילו הזדנב אחריו כריש, ותופס אותו בציצית ראשו.
אך כיוון ש"אדם בים" הוא רק גלגל עשוי שעם – מעלים אותו בוו. והוא צונח על הסיפון, רטוב מאוד, ואינו נושם...
"למה לא תתנדב לקפוץ" – אני אומרת לקצין שאין לו שום כוכבים על הכתפיים – "למה אינך קופץ לים ויהיה זה "אדם בים אמיתי?..."
"בעצמי כבר הייתי 'אדם בים' אמיתי. מספיק לכל החיים."
"איפה?"
"באח"י אילת."
"אה... זה אתה. קראתי עליך כתבה ב'במחנה' ונדמה לי שראיתי גם את תמונתך."
"כתבה היתה."
"נו – והיתה לך הצלחה?"
"הצלחה יוצאת מן הכלל. כתבו העיתונאים הללו, כתבו שם שאני נשוי ואב לשני ילדים. מי עושה דבר כזה לימאי. כל הנמלים התרוקנו לי מחברות. אני ממש אלמן קש. מאז."
"אבל התצלום בטח תיקן את המצב, רק ראו אותך, מיד סלחו לך את אשתך ושני הילדים שלך."
"ועוד איך. איזה פורטרט זה היה. בייחוד הפרופיל. איזה יופי. צילמו אותי במסכה. אשתי הכירה אותי לפי השומה שעל חזי..."
*
הלילה עוד ארוך לפנינו. תרגיל הולך ותרגיל בא וההפלגה כמו לעולם עומדת. הספינה ממשיכה לנדנד, ככל שהשעה מאוחרת יותר, והים-הפתוח פתוח גם לחלומות, חלומות בהקיץ, חלומות ברצינות, מי שמצליח – ואינו בתפקיד – מותר לו לחטוף תנומה ולחלום חלומות מתוקים של שנות חיים צעירים, ומי שמותר לו נרדם על ארגז תחמושת או מתחת לסירה, אך בעיקר על הדרגשים המתוחים בתאים הקטנים והחמים. ישנים בבגדים, בנעליים, ישנים מין שינה טרופה של נים-ולא-נים.
כשהשחר התחיל להבקיע, היו מאחורינו גם ארבעה קרבות-פנים-אל-פנים עם האויב. יצאנו, וידנו על העליונה. כפי שצווה.
והים פתוח, והרוח צוננת ומשיבת נפש, ואין במה להשיב את הנפש.
"וכי מי אוכל בלילה?..." משתוממים הקצינים. "לחם יש? קפה יש. דיינו."
לצד הטרפדת שלנו המורכבת כולה מחיילים צעירים בשירות חובה וצוות מבוגר קצת יותר, נעה טרפדת של אנשי מילואים. וכמו תמיד כשיש לך עסק עם צעירים, מבקשים הם להוכיח ש"הם טובים יותר." והמילואימניקים שטים אחרינו כמו ילדים טובים.
*
השמש התחילה לשלוח קרנים קצת יותר נועזות ועכשיו כבר ניתן לראות איך הים רוחץ את פני הרקיע מקורי שינה אחרונים. הכחול סגול מפנה מקומו לכחול, והאופק דוהר ומתבהר ומחליף את האפור לוורוד וגם קצת צהוב שולח פה ושם. ואז נערכות הספינות למבצע המבצעים: מתקיפים ממש. רק שהטורפדות אינן חמושות ולא תתפוצצנה מתחת לנחתת. רק יצללו תחתיה, אולי יגעו בה בלטיפה. מרחוק. בנחתת, המתנהלת כמו אישה כבדה וכבודה בדרך לבית הכנסת. לא בשובבות וחוצפה של טרפדת.
המפקד נמצא על גשר הפיקוד. ומפקד שני בתוך חדר הפיקוד. הקשרים מדברים באותה שפת-עבר לועזית, מתמשכת.
האויב עולה על הכוונת. לא. הוא לא יתחמק. עוד רגע והטורפדות יעשו בו שמות. הכל כוון, רק הטלה אל הים, והיא יודעת כבר לאן להגיע. מכוונים אותה מן הספינה.
שנים רכונים ליד הטורפדות. יד אחת נוגעת במנגנון השחרור, יד שנייה נשענת אל קרשי הסיפון והעיניים דבוקות אל גשר הפיקוד. דריכות נוראה. ההוראה ניתנת. חוזרים בהם. ושוב ממתינים. בשיגור אפולו לא היתה דריכות גדולה מזו... לבסוף באה הפקודה. במפתיע. שני טילים כבדים, ענקים כמו לוויתנים, צוללים לתוך המים. נעלמים לרגע וצפים בחזרה תוך זינוק חד קדימה. זינוק מטורף המשאיר אחריו שני פסים בהירים.
"קלענו!" – צועקים החבר'ה.
"הפגיעה היא שלנו!" – צועקים מספינת המילואימניקים ומישהו מרים כוס משקה לחיי הספינות שבדרך... ולמי הגביע? לתחקיר הפתרונות. לא נעים להיות מוכה על ידי זקנים. אולי בני שלושים – בחיי...