18.4.84
איזה שם נחמד למקום בילוי. לב אחד. ויש גם לב שניים.
עמדנו בתור להיכנס לפואייה האלגנטי. מבעד לדלתות הפתוחות ניתן לראות את האולם, וכבר נעשה לך נעים על הלב. האולם מואר בדיסקרטיות, כורסות ישיבה אדומות ומרופדות היטב, מבטיחות להיות רכות ונוחות. הטלוויזיה שבביתנו עשתה את שלה. אם הקולנוע רוצה להתקיים, הוא חייב לתת עוד משהו מלבד הסרט. לעלות על המצוי בבית חינם אין כסף. להפוך את ההליכה לקולנוע לבילוי, לערב בחוץ. לחגיגה פרטית.
לא רק הסרט הטוב עושה את הערב. גם האולם, גם המבוא, גם הסדרן המוביל אותך למקום מושבך בנועם.
*
הגענו אל הסדרן, אל חלקו בחגיגה הפרטית.
ובכן, הוא עומד בדלת ומבקש כרטיסים לביקורת. לידו עומד זקן תורן וחולני מ"חטיבת" הממונים על ביטחוננו. לפנינו מצוי זוג מבוגר מאוד. רואים שהם חיים ביחד את רוב ימות חייהם. הם כבר אפילו דומים זה לזה. הם שלובי זרוע ונרכנים זה לזה, כמו צמחו לדמות אחת. הם חוגגים כנראה איזה יובל. האיש מנומס מאוד לאשתו, נמצא סביב לה כמו מגן על כלי שברירי מחרסינה דקה. הם לובשים בגדי שבת צנועים מאוד, שהיו פעם הידור קלאסי, מימים קדמונים של רווחה.
*
משהו פתטי בזוג, יפה עד דמעות, צובט את הלב – בקשר הנאמנות שביניהם, הלויאליות ללא עוררין, שכמו פסה מנימוסי העולם הנשוי שלנו.
אלה אינם שניים שהלכו לסינימה. זה בעל שהזמין את אשת-חייו ל"רנדבו".
*
הממונה על הביטחון עוצר אותם. הם אינם תופסים מה הוא רוצה מהם. הממונה על הביטחון אינו מוציא הגה. הוא רק מורה באצבע מאיימת על הארנק שבידי הגברת הזקנה.
היא תולה עיניה בבעלה-מגינה.
"כן, אדוני," אומר הבעל.
"לפתוח!" נוהם הממונה על שלומנו ובטחוננו.
"למה?" – תמה האיש, כאומר: אי הבנה, כנראה...
"מהר, מהר!" – נוהם הסדרן שליד הדלת. שולח את ידו ופותח את הארנק של הגברת בחוסר סבלנות.
"הנה!" איש הביטחון מכניס לתוך הארנק של הגברת, יד רזה ורועדת, ושולה משם... שקית עם בוטנים קלופים! מהומה נוראה: להגניב אוכל לקולנוע המהודר? שומו שמים! אסור! יש הוראות של ההנהלה. כתוב על הקיר. חתום "הנהלה"!
"תן את הבוטנים!"
"למה?" שואל האיש.
"אסור להכניס אוכל לאולם. יש פה מזנון. קונים במזנון."
"אנחנו לא נאכל."
"תן את הבוטנים או זרוק אותם לפח. אחרת לא תיכנסו." הוא חוסם בגופו את הכניסה לאולם, כאומר: "רק על גופתי..." לזרוק – אמרתי – או תסתלק מכאן..."
*
מישהו שואל: "למה אתה מקלקל להם את הערב? למה נטפלת אליהם?"
"שאלתי אותך?" קוצף הסדרן – "קיבלתי הוראות מן ההנהלה. כתוב על הקיר..." עוד מעט והיו מתרוממות ידיים.
איפה החגיגה הפרטית? איזה בזבוז של אולם, סרט, טעם טוב! איזה בזבוז של "לב אחד"...